ולהילחם. אל תשכחי להילחם – פרק 5

"נפלה פה טעות" אמרתי בגמגום כשחלונות הרכב נפתחו לאט. "אני.. פשוט זה.."
"היא אזרחית מהממלכה ויש לה גם תעודת זהות, נכון?" ליונה הוציאה אותי מהמצב, והודות לה גם נזכרתי שיש לי תעודת זהות מזויפת.
"שקר. אני זוכר שהיא נלחמה בי" אמר אחד השומרים.
הוצאתי את תעודת הזהות והראתי לשומרים. זה שכנראה נלחמתי בו היה מבולבל, ובלי לומר יותר מדי הסכים לנו להמשיך.
"רגע" עצר אותנו אחד אחר. "מה אתן רוצות כשאתן ככה נכנסות עם הרכב לארמון בלי אישור?"
"היא נבחנת ככלה לנסיך" ליונה אמרה. השומרים נתנו לנו להיכנס והודיתי בלב על הרשלנות שלהם.
"מכאן אסור לנו לדבר על החטיפה אבי. הכול פה זה מצלמות אבטחה, מכשירי שמיעה, פשוט תחזרי אחרי סם הנסיך ומיטשל כבר ייתן לך הוראות באוזנייה" היא אמרה.
הינהנתי את ראשי כאות הבנה והתחלתי לקלוע צמה לשערי.
"ובעיקר, אל תעשי צמות" היא צחקה. גם אני העלתי חיוך קטן.
עצרנו את הקרוואן ויצאנו ממנו אל מדשאות ענקיות וירוקות, מזרקה גדולה ורעש המים היה מרגיע יחסית למתח שאני צריכה להיות בו עכשיו. התקדמנו לעבר מדרגות גדולות ושומרים עמדו בכניסה.
"נבחנת לכלה" הסבירה ליונה לכל שומר שני בערך.
עלינו במעלה מדרגות לחדר עם דלת גדולה ולבנה.
'סם הנסיך' היה כתוב באותיות מעוטרות זהב. העברתי את ידי על האותיות…
לחץ. אני חייבת לעמוד במשימה. אבל מה אני אגיד לו?
ליונה סידרה את שמלתי בעוד הדלת נפתחה לאיטה.
ציפיתי לעוד שומר או יותר נכון בוחן, שיחליט אם אני ראויה בכלל לראות את הנסיך, אבל הנסיך פשוט ישב שם ללא מעש. אצבעותיו עברו על רשימה ארוכה כנראה של נבחנות.
אני לא יודעת מה מצופה ממני לומר. אני לא יודעת מה הנבחנות כבר אמרו לפני, והאם הוא כבר בחר במישהי. מה שבטוח, שיש לי רק הזדמנות אחת להוכיח – או להעמיד פנים שאני מוכיחה שאני הכי טובה לתפקיד הכלה שלו.
שולחן לבן ומלבני נגלה לפני, אגרטל שקוף עם פרחים ורודים עליו, ועוד אחד גדול יותר בצד, ושום דבר מלבד זה. אולי רק השומר שעמד דום עם נשק תקוע בחליפתו ליתר ביטחון. ואם כבר מדברים על בני אדם אז אנחנו וכמובן הנסיך.
"שלום" הנסיך הוריד את רגלו מהשולחן אך לא נעמד, כמה חצוף.
"הוד מלכותו, ליונה" ליונה קדה קידה והסתכלה עליי.
היא הייתה צריכה לדחוף לי את מרפקה לצלעותיי כדי שאזכר להציג את עצמי גם.
"אבי" קדתי קידה וההוא סימן לנו להתיישב על הכיסאות.
"ואתן…?"
"אני הייתי שמחה להיות הכלה שלך, הנסיך פטרס" חייכתי חיוך מאולץ, מקווה שמספיק טוב כדי להרשים את 'הוד מלכותו'.
"או, עוד נבחנת. איזה יופי" הוא גיחך-ציחקק לעצמו, ואני יכולה להישבע שאם לא הייתי נשלחת למשימה הייתי דואגת לכער את הפרצוף המלכותי ביותר שלו.
"אז כן גברת אבי, איפה את גרה? מה עיסוקייך? ספרי על עצמך" הנסיך החזיר את רגלו על השולחן בזלזול.
"פליס סטריט שמעבר לפינה" שמעתי את מיטשל אומר באוזנייה.
"אני גרה בפליס סטריט שמעבר לפינה" חזרתי אחרי מיטשל. "עם הוריי ואחותי. ההורים שלי הם מכובדים מאוד כאן, הם…"
"אביה התקבל להיות שומר בכניסה לממלכה לפני כמה שנים, ואימה טיפלה בילדים בעלי מגבלויות" השלימה אותי ליונה.
"כן, זה נכון. אני.." חשבתי על מה מיוחד בי, אבל כל דבר שהייתי אומרת היה מסגיר את זה שאני מהעיירה.
"היא יפה כל כך, תסתכל עלייה. האם עוד נבחנת נראית כמוה?" ליונה התפרצה למשפט שלי אולי בפעם האלף היום, עיצבן אותי כל כך אפילו שברוב המקרים זה הציל אותי.
"רגע, מי את?" הנסיך פנה לליונה.
"או, אממ.. ליונה. אני העוזרת האישית שלה כמובן…"
"אז, ליונה, אנחנו לא זקוקים לך כרגע. תוכלי להשאיר אותנו לבד?" הוא ביקש ממנה, והרגשתי שמפשיטים אותי מבגדיי ואני נשארת חשופה. בלי העזרה שלה אני לא אצליח בחיים להשאיר רושם על הנסיך. רק מקווה שמיטשל עוד שם באוזנייה.
ליונה מילמלה סליחה ויצאה מהחדר.
"במה את עוסקת? כישורים מיוחדים.. משהו?" הנסיך נראה משעומם כמעט כמוני.
"אני.. אני מבשלת אבל בטח בישוליי לא נחוצים כאן עם מגוון הטבחים הגדול. אני טובה בעבודת ניקיונות אך יש כאן מנקים רבים לא? אני גם.." חשבתי על מה עוד לשקר. לבשל, לנקות? טוב שלא אמרתי משהו גרוע מכך.
"תביני, כל אחת אומרת את זה גברת אבי. אני מניח שיש לך עוד דברים מיוחדים יותר להציע, לא?" הנסיך נעמד, התכופף קצת אל מעבר לשולחן ורכן אל פניי.
מה עוד אפשר להגיד שירשים את הנסיך? איך אפשר להשאיר עליו רושם?
בלי לחכות יותר מדי הנחתי את ידיי על פניו ונישקתי אותו בתקווה שאצא מכאן חיה.