ורד לבן – פרק אחת עשרה

הדלת נפתחה, ולפתע ראיתי את גברת בטי נכנסת. פניה היו הבעה מושלמת של אטימות, והיא התנהגה כאילו היא לא ראתה אותי בכלל.
אולי היא באמת לא ראתה אותי.
היא ניגשה אל ג'ור'ג ובידה היתה מעטפה לבנה. לא היה עליה סמל או כתובת, היא היתה ממש נקייה.
בטי אמרה כמה מילים לפרופסור אך לא הצלחתי להבין מה.
מה קורה פה?
הוא נטל את המעטפה מידה והניד קלות באשו, מסמן לה לצאת.
שנייה לפני שהיא הסתובבה לגמרי הצלחתי לראות את עיניה בבירור; הן היו שחורות, קפואות. רעד קל עבר בגופי. האם הם עשו משהו לבטי? למה? בפעם הראשונה בחיי התחלתי לפחד מהמקום הזה.
מבטו של הפרופסור התמקד במעטפה. הוא פתח אותה ויכולתי לראות את עיניו זזות ימינה ושמאלה, קוראות בשקיקה את המילים.
מידי פעם הוא כיווץ את מצחו ומידי פעם חייך.
יש משהו חשוד במכתב הזה, זה בטוח.
בדיוק כשעמדתי לנסות להתגנב משם הוא הרים את מבטו מין המכתב. "דניאל, אנחנו נמשיך את שיחתנו בשבוע הבא. אני מצפה ממך לבוא מוכן אליה, אל תאכזב אותי." כשאמר את שלושת המילים האחרונות עמדה בגופי צמרמורת. מה הוא כבר מתכנן לעשות? אם לא הייתי יודע עוד הייתי מתחיל לחשוב שהפרופסור בעל נטיות מיניות…
הנהנתי קלות עם ראשי והתחלתי לצאת החוצה, מועד מידי פעם בגלל החולשה בגופי.
כשכבר הייתי במרחק מה מין המשרד שלו הרשתי לעצמי לשחרר אנחת רווחה וקרסתי לאורך הקיר אל הרצפה. מזל שיש לי שחרור היום.
העברתי את ידי בשערי ועצמתי את עיניי. המקום הזה מתחיל להיות רק יותר ויותר מחשיד.
"היי, דניאל." פקחתי את עיניי וראיתי את אלכס לפניי. "אני צריך את עזרתך."

"… אז אתה מבין? אני… אני קצת חושש…" אוקי, אני מודה שעם זה לא יצא לי להיתקל.
"תראה… אני מבין אותך והכל, אבל אתה בטוח? כאילו, תחשוב מה אחותך יכולה להגיד-"
"לא! אסור לך לספר לה! היא לא צריכה לדעת, בבקשה…" המבט המפציר שבעיניו שכנע אותי.
בסדר, אני לא אספר.
"אז… אז רק תיזהר עם זה, אני פשוט לא רוצה שתיפגע בסוף." היתה אקלה בעיניו והוא נרגע.
"אתה יודע… אני דיברתי עם אחותי והיא… היא אמרה שהכל בסדר גמור, זה פשוט היה נראה לה שהיא לא זיהתה אותי, אבל היא זיהתה אותי, היא פשוט חזרה משיחה עם פרופסור ג'ור'ג והיה נדמה לה שהיא נזכרה בחלק מההורים שלנו…" פה חשדתי. אחותו של אלכס התנהגה מוזר מאז שחזרה מהשיחה עם הפרופסור, אבל טענה שהכל היה רק בגלל זיכרון – זיכרון שנדמה לה-
אני לא מאמין לזה.
"הא… אל תדאג אחי, העיקר שעכשיו הכל בסדר נכון? תחזור לחדר, אני כבר אבוא." אמרתי. צפיתי באלכס הולך חזרה לכיוון חדר הבנים.
רק עוד חודש בערך, אפילו פחות, תאריך השחרור שלנו, ועד אז, יש לי הרגשה שאני צריך להספיק לגלות הרבה דברים.
פסעתי כסהרורי במסדרונות, מתעלם מין העוברים והשבים והתיישבתי באחת הפינות החשוכות והנסתרות שבמסדרון.
אני לא מאמין למה שהיא ענתה לו מסיבה נוספת.
כי אני עצמי הייתי בשיחה עם הפרופסור, וגם אני נזכרתי במעט מין העבר שלי.
הם לוכדים אותנו, מוודאים שלא נצא מפה אם מטרות.
אנחנו רק פיתיונות חכה, בובות משחק. הם מנצלים אותנו למשהו גדול הרבה יותר.
מה היא עשתה כשהיא הייתה שמה? לא, לא יכול להיות…
זה בטח…