ורד לבן – פרק עשרים

"אמה!" קר רצה לעברנו, מתנשפת.
היא עומדת מולי ובוחנת אותי בכעס. "איפה את חושבת שהיית?! חיפשתי אותך! למה בכלל נעלמת ככה?! את צריכה להודות לדניאל שמצא אותך, אחרת אני-" היא עוצרת לרגע, "אני הייתי משתגעת." היא במחבקת אותי לפתע.
לרגע כל הכעסים שאי פעם חשתי כלפיה נעלמו. אכפת לה ממני, אז למה אני גורמת לה להרגיש אשמה? למה אני פשוט לא יכולה להיות חברה יותר טובה…
"תודה," אני לוחשת בקול שרק היא שומעת.
אומנם איני רואה את פניה אך אני יכולה להרגיש בחיוך קטן המופיע על פניה. "בבקשה," המילה נאמרת באותו טון כשלי.
"אז… אני מניח שאני אלך," דניאל מגחך מעט עקב המראה ופונה ללכת.
אני יוצאת מחיבוקה של קרוליין ומביטה בו. "תודה," אני מלמלת, "נדבר מחר?" אני מסמיקה מעט ומקווה שקר לא מבחינה.
"כן, נדבר." הוא מחייך אלי חיוך קטן והולך.
אני שומעת את קר מגחכת מאחורי, מה שגרם לפני להיות אדומות יותר.
"בואי." היא משכה בחולצתי, גוררת אותי אל חדר הבנות כשהיא מלמלת משפטים כגון: "ילדה מאוהבת".
"תשתקי!" אני מורה לה בכעס ואחר כך משפילה מבטי במבוכה.
בתגובה, היא מצחקקת ושמה את ידה אל כתפי. "אל תשכחי שיש לנו היום תוכנית זדונית לבצע," היא אומרת בנימה מרושעת.
"מה?" אני לא מבינה למה היא מתכוונת.
קר נאנחת. " מה השם קייט אומר לך?" היא דיברה אלי כאילו אני טיפשה שצריך להסביר לה לאט לאט כל דבר.
"אה!" הכתה בי ההבנה. "זה היום?!"
היא נותנת לעצמה סטירה על המצח ונושמת נשימה עמוקה פנימה. "לא! סתם חפרתי לך במקרה כמה ימים על היום הזה! ברור שלא היום!" היא התנפלה עלי בצעקות.
"סליחה…" אני מצליחה להשחיל בין הצעקות הרמות שלה.
"שיהיה… תהיי רק בארוחת ערב," אמרה לי והלכה משם. מותירה אותי לעמוד לבד במסדרון.
תהיתי בלבי האם היא באמת כועסת עלי או שזה סתם אחת ההצגות הקטנות האלה שהיא אוהבת לעשות לי. אני מקווה שזאת הצגה.
המשכתי ללכת במסדרון הארוך. ידי מוחבאות בכיסי מכנסי וראשי מוטה למטה.
"אמה," קול הקפיץ אותי כשהוא גורם לי להסתובב.
המסדרון היה ריק. איש אינו עמד בו.
"אני סתם דמיינתי את זה," מלמלתי לעצמי והמשכתי ללכת.
"אמה." הפעם עמדה מולי נערה כבת גילי, פניה עצובות ושערה החום נפל ברכות על כתפיה.
"מ-מי את?" כשלתי אחורה בבהלה.
היא חייכה חיוך קטן ועצוב. "את לא זוכרת אותי?"
הכל החשיך סביבי. נפלתי על הרצפה כשהבום של החבטה נשמע לפני שהכל נעלם, ומילה אחת בפי, "קלייר."