ורד שחור-פרק 19

"אמא…" החזקתי את הבטן בחוזקה ונפלתי.
"אלין,אנחנו חייבות להמשיך,קומי מתוקה שלי את יכולה" היא ניסתה להקים אותי.
עצמתי את עיני בחוזקה,אני יכולה.אני יודעת שאני יכולה.
קמתי על רגליי בקושי ומשכתי בידה,"הולכים להרוג כמה יצורים" סיננתי בין שיני.
היצור שעמד מלפני נהם בחוזקה,הרמתי את ידי אך כלום לא קרה לו.נחלשתי מאוד.
'שיכאב לו.כאב.כאב.כאב' חשבתי בכוח,הוא התקפל מיד והתחיל לפרפר.
אמא הסתערה על כמה יצורים עם להב בידה,היא תקעה את הלהב עמוק בליבם והם דיממו למוות.
'כאב.כאב.כאב' חשבתי וכמה ערפדים התקפלו מיד,כאב ראש חזק פילח אותי,נפלתי על הרצפה ונשכתי את שפתי התחתונה.
אמא נעמדה פתאום ועיניה זהרו באור כחול ובוהק.
"א-אמא?" הקור התחיל להשתלט עלי שוב,אך היא לא זזה.
"אמא!" צרחתי.
היא מעדה לאחור וחזרה לעצמה,מחזיקה בראשה בחוזקה.
"צרות" היא מלמלה.
"צרות?"
"משלחת ההצלה שלנו בסכנה"
"סכנה?"
"כן. אורבים להם מאות יצורים בין העצים,הם מצפים לכך"
"שיט" מלמלתי.
'דיימון,אחורה פנה'
'מה?'
'הם אורבים לכם,הם מצפים שתגיעו'
הייתה דקת שתיקה.
'אני בא בכל זאת'
'לא! דיימון אני מסתדרת מעולה'
אך לא היה מענה,עוד כמה יצורים הסתערו עלי.
"אמא!" זעקתי,היא הנחיתה את הלהב על שניהם.
עצמתי את עיני בכוח, 'כאב,כאב,כאב'
כמה מהם נפלו על הרצפה ומתו מיד וכמה מהם פשוט גססו, התנשמתי בכוח.
"אני לא חושבת שאני אחזיק מעמד עוד הרבה זמן" אמרתי.
אמא הושיבה אותי על הספה,"את חייבת לאגור כוח,את חייבת לישון"
"לישון?! אמא! מתרחשת כאן מלחמה ואת אומרת לי לישון?!"
היא משכה בכתפיה,"כן"
נשכבתי על הספה, עצמתי את עיני בחוזקה,התעלמתי מהקולות והנהמות.
"אלין!" אמא צרחה.
פקחתי את עיני ושני יצורים עטו עלי,זזתי הצידה 'כאב,כאב-' אבל זה כבר לא עבד,הייתי חלשה מידי.
בעטתי באחד מהם אבל הוא בקושי זז.
אמא כרתה את ראשם והביטה בי,"המצב שלך יותר גרוע משחשבתי"
"הממ…באמת? לא כי אני מרגישה מצוין" עקצתי אותה.
"אל תדברי אלי ככה,אני לא חברה שלך" סיננה.
"כן.אמא. תזמון טוב לשיחת משמעת".
"אלין! אל תתחצפי אלי!" אמרה בזמן שכרתה את ראשו של מישהו אחר.
"הו, אמא. אל תחנכי אותי בזמן שאת כורתת ראשים טוב?"
"את מרותקת! לכל החיים!" צעקה.
"כן. אני אהיה מרותקת אם אני לא אמות לפני"
"אל תתחצפי אלין כוהן" צעקה שוב.
"ומה תעשי לי בדיוק?"
"קודם כל,את לא רואה את הסרטים המגעילים שלך שוב עם אלכס! ברור?!"
"אני רואה אחד כזה עכשיו"
"אלין!" היא הנחיתה את הלהב בלבו של אחד מהיצורים התקרבה אלי והניפה את האצבע המזהירה שלה.
"את לא תניפי את האצבע שלך עכשיו! אמא,את לא מפחידה אותי. את מאיימת עלי בריתוקים כשאנחנו עומדות למות. זה לא אמא ובת עכשיו. זה שתי ערפדות שנלחמות על החיים שלהן אוקיי?!" נהמתי עליה עם הניבים שלופים.
"אל תשלפי את הניבים שלך גברת צעירה!" צרחה ושלפה את שלה.
"ואת יכולה כן?!"
"אני אמא שלך אז אני יכולה!"
'אלין' שמעתי את דיימון.
'לא עכשיו דיימון,אני עסוקה'
'הא סליחה שהפרעתי לך,את יכולה להמשיך למות'
'מצחיק מאוד'
"לא נכון! אם את יכולה אז גם אני! את לא תגידי לי מה לעשות!"
'במה את עסוקה בדיוק?'
'בלריב עם אמא שלי'
'את רצינית?! במקום לריב איתה אולי תלחמו על החיים שלכן!'
לרגע שתקתי,הוא צודק,אמא עמדה להגיד משהו אבל השתקתי אותה.
"לא עכשיו" משכתי בידה ועוד חמישה יוצורים הסתערו עלינו.
'מה רצית?' שאלתי.
'רציתי לומר…שאנחנו בבעיה קטנה'
'בעיה קטנה?'
'בעיה גדולה.מאוד' הוא תיקן.