ורד שחור-פרק 25

"כאב!" צרחתי בכוחותיי האחרונים.
דיימון זז במהירות והיצור שהנחית עליו את הלהב מת בשנייה הראשונה.
צנחתי על הרצפה,כבר לא היו לי כוחות,ניקיטה העמיד אותי,"מה איתך אנחנו במלחמה, קומי"
העולם הסתובב סביבי,הם היו יותר מידי לא יכולנו להביס אותם.
ואז שמעתי צעדים,הסתובבתי-שיירה של ערפדים וחמישה מהם עומדים בגב זקוף,נראים מאיימים ואלגנטיים-במיוחד מסוכנים,אמא שלי הייתה ביניהם.
"קדימה" אמא שלי לחשה וכל הערפדים התחילו להילחם.
"אמא?" שאלתי אותה כשהגישו לי בקבוקון דם.
"ידעתי שאתם בסכנה אז הזעקתי את המסדר והסברתי להם הכל-אז…מלחמה זאת מלחמה".
חייכתי,אין על אמא שלי.
עצמתי את עיני ושידרתי כאב,רובם כבר גססו או מתו.
אבל היצורים לא הפסיקו להגיע,"דיימון" אמרתי לו.
הוא הסתובב אלי,החזקתי את ידו ועצמתי עיניים.
"בוא נשלב כוחות"
הוא חייך ועצם את עיניו.
'כאב' שידרתי.
'מוות' שידר.
מאות יצורים מתו,הבקתה התפוצצה ורסיסים של עץ התעופפו מצד לצד.
המלחמה המשיכה,סרקתי את האזור,לראות אם מישהו מהלהקה נפגע.
"שום דבר לא עוצר אותם" הנהנתי.
"את מתכוונת אותנו" הוא העמיד אותי וחייך.
"אותנו" תיקנתי וחייכתי.
"דיימון…" קרוליין שכבה בצד וחתיכת עץ גדולה תקועה בבטנה.
"קרוליין" לחש דיימון ורץ אליה.
ניקיטה דחף אותו הצידה ונראה מודאג,הוא היה פצוע.
"קרוליין תחזיקי מעמד. איפה ג'וש?!"
ג'וש הגיע מיד ועצם את עיניו,ידיו זהרו והוא הוציא את גזע העץ. הפצע שלה נהפך כמעט מיד לצלקת והיא התעוררה והקיאה.
"אני בסדר. הייתי קצת מחוסרת הכרה"
"מה שתגידי" אמר דיימון וחזרנו להילחם.
המשכתי לשדר 'כאב' עד שילדה קטנה וחמודה עם צמות בלונדיניות נעמדה מולי.
"היי חמודה מה את עושה פה?" שאלתי.
אבל היא פשוט הביטה בי ועיניה התמלאו בדמעות.
"מה קרה?"
היא המשיכה לשתוק.
הושטתי את ידי אליה אבל הידיים שלה פתאום התעקלו לטפרים אפורים וארוכים והפה שלה התרחב להיות לחור שחור וגדול,היא הייתה מגואלת בדם והעיניים שלה כאילו נקרעו ונהפכו להיות חורים שחורים ומאיימים.
צרחתי,דיימון הרג אותה והיא פרפרה למוות וחזרה להיות ילדה קטנה וחמודה רק מתה ומגואלת בדם.
"מה…מה זה היה?"
"זה היה הזיה,מישהו משדר כאן הזיות" הוא הסתובב להביט בכמה מהערפדים.
"הזיות?"
"זה כישרון כזה…מישהו כנראה טעה ושידר את זה גם לכמה ערפדים"
"אבל גם אתה ראית אותה"
"כן,אני יכול לראות את ההזיות שלך"
"איך?"
הוא משך בכתפיו,"לכי תסבירי את הדיבור בלי לדבר".
צחקתי והמשכתי להילחם בכל הכוחות שנשארו לי (ולא נשארו לי הרבה)
המלחמה נראתה כאילו עמדה להיגמר לטובתנו.
ואז ראיתי את דיימון מתרסק ומת לנגד עיני,צנחתי לידו-הגולגולת שלו התפצחה לחלוטין.
"דיימון!" צרחתי וקראתי לג'וש.
ג'וש עמד מאחורי,"מה קרה?"
"זה דיימון…" הצבעתי עליו.
"אני לא רואה כלום"
"זה עוד הזיה" אמר דיימון והסתובב.
הוא ראה ערפד מביט בי בריכוז רב וכששם לב שהבטנו בו הוא הסיר את מבטו.
"אני הולך לבדוק מה הסיפור שלו" אמר דיימון בכעס ואז ראה שעיניו אדומות.
"יצור עם כישרון?" הוא הפסיק להתקרב אליו.
"איך זה ייתכן?" שאל ג'וש.
"זה לא" ענה דיימון.
"אלא אם כן…" התחיל לומר דיימון.
"אלא אם כן מה?" שאלתי.
"הם הופכים ערפדים ליצורים כמוהם" הוא הסתובב וראה את הערפד ששידר הזיות מתרסק ומת.