משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (3)

המים כבר הספיקו להתקרר במשך הלילה. כנראה העובד מהקפיטול לא רצה להפריע לי ולתומס. לא שעשינו משהו מיוחד. סתם דיברנו. אבל הם קיבלו הוראות וזהו זה.
אני פותחת את הפקק ומניחה למים להישטף החוצה. אני מחזירה אותו וממלאת במים חדשים. אני שופכת הרבה קרמים ושמנים לתוך המים. אני עוטפת הכל הקצף סמיך בצבעי הקשת. אם תומס ייכנס אין מצב שהוא יראה אותי.
השעה רבע לשש. אני לובשת חלוק ומסרקת את השיער. ברגע האחרון אני נזכרת בשידורים החוזרים האחרונים של טקסי האסיף. נראה לי שהייתי אמורה לראות אותם אתמול, אבל משום מה אף אחד לא קרא לי.
אני צופה בטקס, ועם המועמד הראשון צמרמורות עוברות בי. אף אחד מהם לא נראה רגיל או מגניב או מקובל או אהוד במיוחד. גם אותי בחרו מתוך סתם שנאה והצקות.
לדעתי הכי נורא הייתה המועמדת ממחוז שמונה, נערה בת שמונה עשרה. היו לה עיניים כחולות מלוכסנות ושיער שחור ארוך וחלק. שונה לגמרי מהמראה של שאר המחוז, עיניים חומות ושיער קצר.
בסופו של דבר אני מחליפה לבגדים נוחים ויורדת למטה לארוחת הבוקר. אני מעמיסה על הצלחת שלי סופגניות עם קצפת ולוקחת כוס שוקו. בתוך דקות פטרישה ותומס יורדים במדרגות.
"פטרישה," אני שואלת. "מה עם המדריך שלנו?" אני מעלה את הנושא מסביב לשולחן ארוחת הבוקר. הארוחה מאוד שקטה.
"תומס לא אמר לך?" היא שואלת. אני מנידה בראשי. "השנה המתלמדת שלכם מתה באופן פתאומי כשבועיים לפני האסיף. אני קיבלתי הדרכה במקומה." אני פוערת קצת את הפה. לקבל הדרכה מפטרישה, במיוחד כשמדובר בחיים ומוות, משמעותו ללכת לקרן השפע ביום הראשון למשחק ולצעוק: "בואו, תהרגו אותי!"
"מה זה מתלמדת?" תומס שואל.
"זו מישהי מהקפיטול שעברה הדרכה של עשרה חודשים מקברניטי המשחק וממנצחי עבר," עונה פטרישה.
"כל מחוז קיבל כזה במשחקי הרעב ה-1. הראשונים שהיה להם מדריך אמיתי היו מחוז 2, ליים טונלר. משהו כזה."
תוך בערך עשרים דקות נשמע קול שאומר לנו לרדת מהרכבת. אני רואה את אנשי הקפיטול הצבעוניים מנופפים לנו. אני לא מנסה להפגין יותר מדי התלהבות.
ברוכה הבאה למשחקי הרעב העשרים וחמישה, ארינה מייסון ..

אני רואה את הפינצטה מתנוצצת באור הפנס הענקי שמעליי. היא יוצאת מטווח הראייה שלי, יש תחושת תלישה ואז כאב.
"אנחנו חייבים לעשות את זה?" אני שואלת. אני מתאפקת לא לבכות. "כן," אומרת אחת מהן, אישה עם שיער ירוק ועור ורוד כהה. " את חייבת להיראות הכי טוב בעולם לתהלוכת המיועדים."
עוד בערך חצי שעה עוברת עליי ככה. ואז הם יוצאים והסטייליסט שלי נכנס.
הוא נראה כבן עשרים בערך, הפוני הבלונדיני שלו מסתיר את העיניים התכולות המהממות הללו. הוא לובש חליפה לבנה שקופה, שמבעד לה אפשר לראות את הקוביות שלו. מושלם.
"שלום," הוא אומר. "אני פול, הסטייליסט שלך." יש לו מבטא קפיטוליסטי שבקושי מרגישים בו. "את מוכנה לשמוע על התלבושת שלך לתהלוכה?"
אני מהנהנת קצרות ומחכה לגרוע ביותר.
"אוקיי, אז ככה. אני הולך להלביש אותך ב.." הוא מתחיל. "את יודעת מה? לא. נעשה לך מדידות ואז ניתן לך לראות את השמלה."
הוא מודד כל חלק בגופי ורושם את הנתונים על דף. הוא נותן לי שעתיים וחצי הפסקה בזמן שהוא מכין את התלבושת.
"את יכולה להיכנס," הוא אומר.
אני יושבת בזמן שהוא מכין אותי הכנות סופיות- מסדר את השיער שלי- או יותר נכון מסרק אותו- שוזר בו עלים יבשים בצבעים שונים. הנעליים שלי הן מגפי עור עבות מרוחות בהרבה צבע.
השמלה שלי קרועה ומכוסה בוץ. היא ממש ממש דהויה, וצבעה ירוק- יער. בתור סיום הוא מורח פס אדום על הלחי שלי, כאילו אני פצועה. "טא-דם!" הוא צוהל. "מה את חושבת?"
"אתה לא רוצה לדעת," אני ממלמלת.
אני יוצאת החוצה ומתאפקת שלא לרוץ בחזרה לרכבת ולשקוע שוב באמבטיית קצף. מה יחשבו על התלבושת שלי בדיוק? איך זה ישפיע על נותני החסות שלנו?
אני רואה את תומס לבוש בתלבושת זהה לשלי ומתאמצת להתעלם מהמבטים שהמיועדים האחרים נועצים בנו.
"מה אתה חושב?" אני שואלת אותו.
"אנחנו הולכים למות." הוא משיב לי.
אנחנו מתמקמים על המרכבה, ואני מלטפת את אחד הסוסים החומים כשוקולד שלנו. בתוך שניות המנון הקפיטול מתנגן ואני מרגישה איך הסוס שליטפתי מתחיל לדהור.
תגובות הקפיטול מיידיות. קריאות הבוז והאהדה, הוורדים המושלכים עליי, עם הריח המצחין שלהם. אני לא מרגישה כלום, ובסופו של דבר אני שומעת את תומס לוחש לי שזה נגמר. אני קופצת מהמרכבה וקוברת את הפנים בכרית בחדר שלי במרכז האימונים.
מה הולך לקרות לי?