חופשיה פרק 4

~נקודת מבט ריינה~

ראיתי את ריאן חוזר כשמבט קפוא על פניו. "אתה בסדר?" לחשתי לו אחרי שהחיילים עזבו. "כן הכל מושלם" אמר ולא הוסיף לדבר. בדרך כלל הוא הדברן אני השתקנית אבל החלטתי הפעם שאני ידבר. "תגיד תודה אתה לך חטפת בוקס לפרצוף" שמעתי ממנו גיחוך קטן אבל הוא לא דיבר "אתה לא עומד לספר לי מה היה שם נכון?" שאלתי כשאני יודעת את התשובה "לא" אמר ולא פירט. נאנחת. "טוב… בסדר אל תספר אבל אתה לא תיהיה כל כך שקט כל המסע הזה נכון?" שאלתי את השאלה מכניסה אליה הרבה תקווה שהתשובה תיהיה 'לא' אבל לא התמזל מזלי. "אני כן" אמר ושתק. אני לא יודעת מה קרה באוהל אבל אני יודעת שמה שאמרו שם, ריאן לקח את זה קשה.
"טוב בסדר שיהיה" אמרתי משאינה את ראשי אחורה. המשכנו בדרך בשתיקה רק קולות החיילים נשמעים. אני מתחילה לחשוב על חיי ממבט לאחור…
נולדתי בכפר נידח הורי היו ההורים הכי נפלאים שבנאדם יכול להרשות לעצמו. אבל אז החיילים הגיעו לכפר שלנו ושרפו אותו עד עפר. אני לא הייתי בכפר שהמקרה קרה,אני הניצולה היחידה. תמיד אני זוכרת את הורי מספרים לי כמה שהאנשים בכפר שלנו מיוחדים,אני זוכרת היינו משפחה אחת גדולה. אולי בגלל שהם היו מיוחדים החיילים הרגו אותם? אני לא יודעת, אבל אני חושבת שכן.
לא לאמין איך יכולים אנשים להרוג אנשים כל כל טובים שלא שהיו חפים מפשע, איך הם יכלו לגרום לילדה בת 8 לאבד את הוריה…
הזיכרונות מכאיבים לי מדי. אני חוזרת אל המציאות,אל המציאות המרירה.
"איפה אנחנו?" אני שואלת את ריאן שהיא עסוק בנעליו משום מה. "אנחנו באמצע שום מקום. אנחנו בדרך לאומללות לא שהיא לא התחילה" מרירות נשמעה בקולו. "אני אמרתי לך שאני מצטערת מה עוד אתה רוצה שאני יגיד?!" כעסתי עליו. "אני לא רוצה שתגידי כלום אני רוצה שתסתמי כבר טוב?!" עכשיו כעסתי נורא איך הוא מסוגל לדבר אלי ככה?! "מה עובר עליך? אני ניסיתי לחלץ אותך מזה טוב?! לא הצלחתי ולא אני לא יסתום רק כדי לעצבן אותך תתמודד!" הפעם צרחתי עליו. "שקט שם מאחורה" צעק לנו המפקד. ריאן גיחך. "אני לא בטוח שהוא מסכים לך לדבר," אמר "אלא עם כן את ממש רוצה שהוא יעשה לך משהו…" משהו עובר עליו. לאיפה נעלם הילד שהציל אותי? הילד שהיה נחמד לילדה שהוא אפילו לא מכיר? ממש הרגשתי אומללה "אני שונאת אותך" לחשתי לו ואפנתי לו את גבי.

~נוקדת מבט ריאן~

המשפט האחרון שלה גרם לי צביטה בלב, אבל זאת הייתה הנקודה שלי שהיא תגיד "אני שונאת אותך" שלא יהיה לה אכפת ממני. רציתי שאם יקרה לי משהו לא יהיה לה אכפת, שאם יקרה לה משהו לי לא יהיה אכפת…
שנאתי את עצמי על המשפטים שאמרתי לה אבל היא עכשיו שונאת אותי לפחות הצלחתי להשיג את מה שרציתי.
הלילה ירד וכולם ישנו חוץ ממני,אני ממזמן הפסקתי לישון. ראיתי את ריינה ישנה היא הייתה יפה אפילו יפיפייה. שיערה החום דבש כמסגרת לפרצופה צבע עיניה היה חום כהה וריסיה היו ארכות עגלות.
'אני מתחיל להתאהב בה?' לא אסור לי, אסור שהיא תיהיה החולשה שלי. "ריאן על מה אתה חושב?" שמעתי את ריינה לוחשת לי. לא שיקרתי "חשבתי על זה עם אני מתחיל להתאהב בך" היא גיחכה "רק מקודם צעקת עלי אז עכשיו אתה מתאהב בי?" היא צדקה כמובן. "צעקתי עליך כדי שתשנאי אותי שאת לא תהיי החולשה שלי" היא צחקה צחוק קטן "אתה צריך חולשה אתה יודע?" הבטתי בעיניה החומות "אבל אני לא רוצה שהחולשה שלי תיהיה בסכנה" היא חייכה "אני יהיה החולשה שלך ואתה תיהיה החולשה שלי" הייתי מופתע "אז עשינו עסקה?" שאלתי אותה. "כן עשינו עסקה" אמרה ואני רכנתי אליה מנשק אותה נשיקה נעימה.
אותו לילה נרדמתי כשאני מחובק עם ריינה. היה זה מוזר שאנחנו מכירים כל כך קצת זמן וכבר זה קרה.
אבל אם זאת אהבה אף פעם אל תתן לה ללכת גם אם אתה לא בטוח…