חופשיה פרק 5+6

*נקודת מבט ריאן*
~יומיים אחרי~

יומיים חלפו ואנחנו עדין בדרכים. אני חושש שאנחנו בדרכנו ל"שליט". כשאני חושב על זה עובר בי צמרמורת. אני חולם לברוח עם ריינה ולחיות איתה. אבל זה לא יקרה,אנחנו בחיים לא נצליח לברוח אלא אם כן יקרה לנו נס.
"אתה מרגיש טוב?" שמעתי את ריינה שואלת אותי. "כן, למה את שואלת?" היא חייכה אלי חיוך חלוש "אתה פשוט ניראה מודאג" אמרה "אני באמת מודאג" אמרתי לה מלטף את שיערה. "אל תדאג הכל יהיה בסדר" אמרה לי מנסה להרגיע את עצמה יותר מאשר אותי.
לפתע,הרגשתי סחרחורת הכל הסתובב מסבבי "ריאן אתה בסדר?" שמעתי את ריינה שואלת בדאגה. "כן אני בסדר גמור" אמרתי שם יד על מצחי "אני לא בטוחה" אמרה לי במבט מודאג"אני בסדר גמור באמת" היא לא נראתה משוכנעת אבל בכל זאת הניחה לי לנפשי. הכל פתאום כאב לי התחלתי להתכווץ "ריינה!" קראתי לה בהיסטריה "ריאן! אוי אתה ניראה נורא צריך להזיק מישהו!" היא נראתה מבוהלת. אבל אז הכל הפסיק. הכל הפך לחשוך והרגשתי את נשמתי עוזבת את גופי…

*נקודת מבט לי (הידידה של ריינה)*

עברו ימים שלמים וריינה עדין לא באה.
לקחתי תרמיל והתחלתי לשים שם דברים לדרך. לקחתי את 2 הסכינים שלי שקבלתי מריינה מתנה.
אני יוצאת מהבית מתחילה ללכת למתחם של המורדים.
כשאני נכנסת למתחם אנשים התחילו לבהות בי. התעלמתי מהם והמשכתי להתקדם לכיוון המפקד.
"לי! מה את עושה פה? ריינה לא אמורה להיות איתך?" חייכתי אליו "שלום גם לך אד, אני באתי בקשר לריינה" מבט דאגה התפשט על פניו "קרה לה משהו?" שאל מודאג "היא הייתה אמורה לבוא לפני כמה ימים וטוב… אתה רואה היא לא בדיוק כאן. אני חושבת שמשהו קרה לה" אמרתי "את חושבת שהיא הסתבכה?" שאל אותי "ברור שזה מה שאני חושבת!! ואני חושבת שהיא נמצאת עם חייליו של "השליט" ולכן אני מציעה שנתחיל לחפש אחריה!" נשמעתי כועסת, אבל למה הוא צריך לקלוט הכל לעט "אוקיי סליחה. טוב נשלח צוות חיפוש אבל את תובילי אותו אני לא חושב שריינה תשמח לראות אותי" אמר לי. עכשיו באמת כעסתי עליו "היא הבת שלך!!! מה זה משנה שהיא שונאת אותך?! אתה אבא שלך לא משנה מה עכשיו לך ותציל תבת שלך!!" כול הראשים שהיו שם הופנו אלי. התחלתי ללכת לכיוון היציאה. כשעמדתי מול היציאה הסתובבתי "תזכור לא משנה מה היא הבת שלך" אמרתי ויצאתי משם לא מסתובבת לאחור.

*נקודת מבט ריינה*

"ריאן!" צווחתי. "מה קרה שם מאחור?" שמעתי את המפקד שואל "משהו קרה לו!!" לא הייתי מסוגלת לנשום. המפקד בא והסתכל על ריאן במבט מודאג "אני חושב שהוא מת ילדה" הסתכלתי עליו "איך אתה יכול לומר דב כזה?!" כעסתי עליו. "המפקד ניראה רגוע "אין לו דופק את רואה?" הוא צדק לא היה לו דופק. התחלתי לבכות כשאני מחבקת את גופתו "אל תמות בבקשה אל תמות אני צריכה אותך"
"זה לא יעזור לך לדבר אליו הוא מת. היום בערב נשרוף את גופתו." התחלתי לצרוח. "לא!! אסור לך לעשות את זה הוא לא מת!!" בכיתי. למה התאהבתי עכשיו הכאב הזה ירדוף אותי לנצח. "אין מה לשות ילדה הוא מת" אמר לי המפקד והלך כשהוא מסמן לכולם להמשיך בדרך עד שנגיע למקום טוב לעצירה.
בכיתי עליו. לא הייתי צריכה להקשיב לו הייתי צריכה לעזור לו כשיכולתי "ריאן בבקשה אל תעזוב אותי…" לחשתי לו מקווה שהוא שומע אותי.

*נקודת מבט ריאן*

שמעתי קול קורא לי לחזור, זה היה קול של ריינה.
לפתע הופיע מולי זאב לבן "ריאן האם תרצה לחזור?" שאל אותי. "ברור שכן!" צעקתי.
"לפני שתחזור יש לך שאלות?" שאל אותי. כן יש לי הרבה שאלות. חשבתי לעצמי "כן, איך מתתי?" השאלה הזאת הטרידה אותי מאד. "אתה לא, אני פשוט קראתי לך לפה, מפני שראיתי את עתידך והוא אינו קל לכן אתה בטוח שאתה רוצה לחזור?" שאל בשנית כן" אמרתי ואז הוספתי "בטוח"
"אז כך יהיה. וזכור יש בך כוחות שאינך אפילו מודע אליהם ושמור טוב על אהובתך היא תיהיה תמיד לצידך" אמר ונעלם.
אני מתעורר כשאני מרגיש את רנייה מחבקת אותי ובוכה עלי.
"ריינה" לחשתי אליה. "ריאן?" היא הביטה בי בשאלה "ריאן אתה לא מת!! הוא לא מת!!" היא התחילה לצעוק. המפקד ניגש אלינו "טוב שחזרת אלינו ילד" אמר וחזר לראש השיירה.
"ריאן אני כל כך מצטערת" ריינה חיבקה אותי מתייפחת על כתפי "זה לא אשמתך לא קרה כלום. אני חושב שאת צריכה לישון" אמרתי וחיבקתי אותה חיבוק חזק מפחד לאבד אותה שוב.

*נקודת מבט אד*

אחרי שלי עזבה חשבתי על מה שאמרה לי. ריינה בכל זאת בתי גם אם היא שונאת אותי.
"אני צריך לחפש את ריינה מי מתנדב לעזור לי?" כמה ידיים הורמו "טוב ויפה קחו נשקים וצידה לדרך אנחנו זזים" אמרתי "אלברט, רוץ לקרוא ללי" התחלתי לקחת איתי נשק וכמה מפות.
התיישבתי מתכנן כיצד למצוא את בתי. אם היא נמצאת בידי ג'ים אני אדאג שהוא ימות מוות מיוסר.
בתי היא מחוץ לגבול שלו זה היה ההסכם.