חטיפה

זה היה עוד יום שגרתי… הלכתי לבית הספר ודיברתי עם כמה בנות… אני רגילה לזה שאני לא מקובלת בחברת הבנות אז רוב הפעמים אני עולה על עץ גבוה בבית ספר וכותבת שם…
מזל שהיום עבר לי מהר…
חזרתי הביתה לא היה אף אחד בבית…סגרתי את הדלת אחרי ולא ראיתי שמשהו מסתתר מאחורי הדלת…
הורדתי את התיק בכניסה למטבח הייתי שקועה במחשבות עד זמן מה… היו צעדים חלשים שהרגשתי שמתקרבים אליי.
"אהלן… ג'סיקה…" שמעתי את הקול של האיש המטורף. הסתובבתי מיד אחורה. ראיתי אותו, פיטר קלקר הייתה לי צמרמורת חזקה, הלכתי אחורה לכיוון המטבח, פתחתי במהירות את המגירה של הסכום והוצאתי משם סכין חדה…
"על תתקרב! על תתקרב אליי!!!" הושטתי אילו את הסכין החדה תוך כדאי בעודי צמרמורת…
"לא…לא למה לצרוח…את עושה לי כאב ראש… תבואי איתי והיה בסדר…" לחש במסתוריות. הוא היה נראה בן אדם מאוד מסתורי… היה לו כובע שחור וצלקת ליד העין… זה במיוחד הפחיד אותי…
"מה אתה רוצה מימני?!" צרחתי תוך כדאי כיוונתי אילו את הסכין החד..
"בואי נגיד שלאבא'לה יש חובות קפיש?"
"נו ו..?!"
"בואי אני אסביר לך ברכב.." הוא אמר והלך אליי במהירות ניסיתי לזרוק עליו את הסכין ולא הצלחתי. צרחתי לתקווה שמישהו השמע. הוא תפס בפי דבר ראשון ומיד אחר כך קשר את ידי בחבל והכניס אותי לתוך איזה שק ומאז אני לא זוכרת מה קרה עד שהוציא אותי מהשק בסוף הנסיעה…
"תעזוב אותי!" התאבקתי בכוח בתקווה להשתחרר מהחבל. הוא לקח אותי לאיזה בניין נטוש. היו שם עוד אנשים ובריונים כאלה שחיכו לי מיחוץ לבניין. אחד מהם הרים אותי והכניס אותי לבניין. ראיתי שולחן עם הרבה נשק וסכינים. הוא העלה אותי במדרגות והכניס אותי לחדר מלוכלך. ישר אחרי שהבריון הניח אותי ושחרר אותי הלך החוצה ונעל את הדלת. מיד רצתי אל הדלת ודפקתי בכוח והתחלתי לצרוח חזק.
"תוציא אותי מפה!! חולי נפש!! מה אתם רוצים מימני!" נשענתי על הדלת עם גבי והתחלתי להתיישב על הריצפה. זה שחטף אותי פתח את הדלת ועפתי אחורה.
"רוצה שאספר לך סיפור?" שאל אותי.
"איזה סיפור? סיפור איך רצחת אנשים!!!" צרחתי.
"לא… לפחות היום לא… ועם את רוצה שאני לא ארצח גם אותך אז תשמרי על הפה שלך!" פיטר צעק. שתקתי והייתי מבוהלת. "טוב שאתחיל?" הנהנתי עם הראש ונתתי לו לדבר.
"כמו שאמרתי שהייתי בביתך… אז אבא שלך נמצא בחובות איימנו עליו עם השנים שיחזיר… אבל הוא לא החזיר… אז לאט לאט איבדנו את הסבלנות ופיתחנו תוכנית חדשה.. את תבואי לבקר אצלנו זמן מה עד שאבא שלך יבוא לשלם את החובות שהוא חייב לי…"
"למה הוא חייב לך חובות?"
"נתתי לו הלוואות…"
"איך הכרתה אותו?"
"עבדנו באוניברסיטה יחד…"
"האמת צר לי לאכזב אותך אבל אבא שלי לא אוהב אותי כול כך… ככה זה נראה לפחות…"
"הוו לא אני בטוח שהוא יבוא להציל אותך ברגע שהוא הישמע שזה אני…"
"אתה פסיכי…"
"כן… ככה אומרים ברחוב… אבל עכשיו אני השאיר אותך לבד זמן מה… מה דעתך לישון קצת? הכנו לך מיטה.." פיטר אמא את משפטו האחרון ויצא מהחדר…
התכלתי לבכות על ה"מיטה" שלי, יותר נכון מזרון בלי סמיכה ובלי כרית…
כיוויתי שהצא מכאן בקרוב…

המשך יבוא….