חיוך מזויף, בריון, שקר~תקציר~

כשאתעורר מחר בבוקר אגלה מציאות אחרת, עולם חדש. ואני לא רוצה בכך, אני רוצה להישאר בעולם שלי עם עצמי. להתחבא מהכול. לדעת ששם בחוץ, יש בריונים שממתינים ומחכים רק למרר לי את חיי. להרוס, להשמיד שאני לא אהיה קיימת! ובגלל מה? בגלל שאני לא נתתי לאסף, מלך הכיתה להעתיק את שיעורי הבית. וכמה זה מתסכל! כמה זה מתסכל שאין אף אחד בעולם שיוכל להבין אותך! אף אחד ב-ע-ו-ל-ם!!!
השעה הייתה 6:42 ידעתי שעוד שלוש דקות יצפצף השעון המעורר שלי ואקום לעוד יום נוראי שיצטער על זה שאני חיה. התכרבלתי מתחת לפוך הצבעוני שלי, זה עם בעליי החיים הקטנים. הפוך האהוב עליי. וזה רק גרם לי עוד יותר להישאר במיטה ולחכות שיקרה נס.
שמעתי את סבתא עולה במדרגות הבית, כי חדרי היה בקומה השניה והשקטה ביותר.
"ליזה קומי מתוקה! הגיע הבוקר" הציצה סבתא מבעד לדלת חדרי, "מתוקונת מה קרה?" הורידה סבתא את הפוך מפניי. סבתא הייתה מאד יפה, בצעירותה היה לה שיער חום מקורזל ועיניים גדולות ויפות בצבע זיתים. סבתא עדיין מאד יפה, רק שפניה יותר נמוכות ומלאות בקמטים ובנמשים. אני הייתי מאד דומה לסבתא, תמיד אמר לי אבא. היו לנו אותן עיניים בצבע זיתים ושיער ארוך ומקורזל שמגיע עד לסוף עמוד השדרה. הבטתי בסבתא, הדמעות עלו וחנקו את גרוני. לא יכולתי לדבר. הרגשתי צמרמורת נוראית בגב. כאילו צבטו אותי ואמרו לי "לא! אל תדברי!" ואני רציתי לדבר. ממש רציתי. אבל הקשבתי לקול הצמרמורת ולגרוני החנוק מדמעות.
"לא קרה כלום סבתא", חייכתי אליה חיוך מזויף וכיסיתי שוב את הפוך מעל ראשי.