חייה המיוחדים- פרק 5
הוא חיבק אותי ולרגע אחד שכחתי איך לנשום.
"זה בסדר" הוא אמר "אני דווקא די נהנה ליהיות איתך." אמר וחייך.
יצאנו לחצר והתחלנו לחפש את שירה, אבל היא לא הייתה בבית ספר.
פתאום ראיתי את אמא שלי. בבית ספר. מה היא עושה פה?!
"או, אלי בדיוק באתי לחפש אותך. אני חשבתי על זה הרבה ו…. הבנתי שהבית ספר שלך לא מתאים לך. אני מעבירה אותך למכון לילדים אוטיסטים." היא אמרה לאט, הדגישה כל מילה ומילה, כאילו אני ילדה בת 3.
החוורתי והרגשתי סחרחורת. אני יצטרך כל יום ליהיות עם הילדים עם העיניים המתות? ויותר גרוע: יטפלו בי כמו מתפלים בהם?
למה היא לא מבינה שאני כמו כולם? למה היא חייבת לגונן עלי כל כך? למה….
"אבל גברת לוסון" הארי קטע את המחשבות שלי "אלי היא ילדה רגילה לגמרי, היא פשוט לא מצליחה לדבר."
אמא הסתכלה עליו במבט של ילד-תעשה-לי-טובה-אני-מבינה-בזה-הרבה-יותר-טוב-ממך.
"הוא צודק" רשמתי על הלוח.
אמא נראתה מעוצבנת "יופי, נורא בוגר, גם אני יכולה ללמד ילדה מסכנה שמתקשה להבין לכתוב 'הוא צודק' " אמרה אמא בבוז.
הבטתי בה בהלם. ילדה מסכנה? מתקשה להבין? מעולם לא הרגשתי כזה זעם ותסכול. רציתי לבכות, לצרוח.
לפתע, צרחה נמלטה מפי, הולכת ומתחזקת. מעולם לא צרחתי. מעולם לא הצלחתי לצרוח.
" אני מבינה מה את אומרת! אני מבינה הכל! אני ילדה נורמליית! כל השנים האלה את התייחסת אלי כמו קשת הבנה! מסכנה? קשת הבנה? ברגע שאת חושבת שאני לא מספיק חכמה כדי להבין אותך, ככה את מדברת עלי? את אמא גרועה!!" צרחתי.
לא חיכיתי לתגובה שלה. יצאתי משם בריצה.
שמעתי….
תגובות (5)
*להיות
וואו אני קוראת חדשה ואני רוצה להגיד שזה מדהים
את אוטיסטית? אני עובדת עם אוטיסטים פשוט ואני חושבת שהסיפור שלך באמת מראה הרבה דברים שקשה לראות בתור אחד שלא אוטיסט.. יכולים אולי לא הסכים איתי אבל זאת דעתי. הכתיבה שלך באמת מדהימה!
תמשיכי
תודה, ולא, אני לא אוטיסטית…
וואו
מושלם!!!!!