חייה המיוחדים- פרק 9

קראאאאאאאאאאאק!
דלת החדר שלי נפתחה בחריקה והעירה אותי מהזכרון הכואב.
הראש של לורל הציץ פנימה "אלי?"
דחפתי את התמונה לתיק שלי "אני באה"
יצאתי לסלון ואמא קראה "אלי? אני מצטערת. ואני אוהבת אותך."
יצאתי החוצה, אבל לא עמדתי בזה. הסתובבתי ואמרתי "אני אוהבת אותך"
יצאנו לרחוב והעפתי מבט בבית. הייתה לי הרגשה רעה.

העליית גג של לורל ממש גדולה, היא מחולקת לשני חדרים, מסדרון שמחבר ביניהם ומדרגות שעולות למעלה.
בחדר מימין לורל ישנה ובחדר משמאל, אני ישן.
לורל פתחה לי את הדלת ופערתי את פי בהפתעה. זה היה חדר גדול, בקירות היו כמה גומחות שנראו נוחות לישיבה/שכיבה, מיטה, ארון בגדים גדול, שידה, מנורת לילה,שטיח רך ועוד כמה דברים. בקיר שפונה החוצה היה קבוע חלון ענק, יכולתי לעבור בו (וליפול למטה) . התקרה הייתה משופעת, הצד השמאלי שלה היה נמוך והצד הימני, גבוהה.
פתחתי את הדלת ועליתי במדרגות ומצאתי חדר קטן, עם ספה, שולחן קטן וחלון שמוביל למרפסת. לורל עמדה במרפסת והביטה למטה בחשדנות. יצאתי החוצה וראיתי אדם זר עומד בגינה ומביט הישר אלי….
ואז הוא דפק בדלת ונכנס פנימה, כשדאינה מקדמת את פניו בקריאות שמחה.
"לורללל! אליייייי!" דאינה קראה לנו. ירדתי למטה באי חשק. האיש הזה לא מוצא חן בעיניי.
דאינה לא איחרה להציג אותו "זה ג'וליוס, ידיד ותיק של אבא. ממחרתיים, הוא ישן פה לכמה זמן מ…. סיבות אישיות." היא אמרה.
היה לו שיער בלונדיני קצוץ, עיניים כחולות, גבוה, שרירי, מעיל אופנוענים. הוא היה בערך בגיל של אמא שלי.
הוא נראה מוכר באופן מוטרד. ג'וליוס ודאינה המשיכו לפטפט, ואני ולורל עלינו לחדר שאני ישן בו והיא עזרה לי לפרוק את הדברים.
הוצאתי את התמונה של אבא והנחתי אותה על השידה שלי, ליד המיטה. אני אמורה לשנוא אותו על זה שהוא נטש אותי ככה, שקרא לי ילדה לא מוצלחת, אבל אני בכל זאת לא מצליחה להיפרד מהתמונה הזאת.
לפעמים אני מדמיינת לעצמי, שהוא יחזור אלינו על 4, יבכה שהוא מצטער ואז…
מפה אני לא יודעת מה יקרה. אולי אני יהיה מאושרת לראות אותו?
האם אני יתפרץ בזעם ויגרום לו לברוח בצרחות?
או שאני פשוט יהיה אדישה וקרירה?
"אלי?" לורל שאלה ברוך. "אני… אני בסדר."
הדלת נפתחה ושם……….