חייה של אמנדה- פרק 1

"מה????" צרחתי כששמעתי את הנורא מכל.
"אמנדה, מה את צורחת? יש לנו שכנים…את יודעת…" העירה לי אחותי.
"אבל אמא!" אמרתי לאימי שנשארה בהחלטתה, "היא שונאת אותי!"
"את יודעת כמה זמן לא ראית אותה? היא התבגרה מאז.. אל תדאגי." אימי ניסתה להרגיע אותי.
לא ממש הצליח לה, "אני מאוד מקווה שהיא התבגרה מאז." אמרתי ורצתי לחדר.
לקחתי את הפלאפון שלי שהיה מחובר לאוזניות ושמתי את האוזניות באוזניי שומעתי שירים.
שירים תמיד מרגיעים אותי, לא יודעת איך, הם פשוט מרגיעים אותי.

לפני שממשיכים, קצת עליי:

אני אמנדה, בת 17 בכיתה י"א.
אני גרה עם אחותי הקטנה ועם אימי, אבי התגרש מאימי ולא שמענו ממנו יותר.
אני מכורה למוזיקה, זה אומר שבכל מקום בכל מצב ובכל שעה אני שומעת מוזיקה, אני נסחבת עם האוזניות על אוזניי לכל מקום.
יש לי בת דודה שקוראים לה אנה ואני שונאת בכל ליבי, והיא שונאת אותי.
היא תמיד מתאכזרת בכל דרך שאפשר, ונחשו מה… אני עוברת לגור אצלה למשך החודש הקרוב!

זה היה יום שלישי בבוקר, אנחנו נוסעים במכונית של אימי לבת דודתי אנה.
אני שומעת מוזיקה ואחותי דוחפת אותי כי משעמם לה.
"די כבר!" צעקתי על אחותי.
"אמא!! אמנדה צועקת עליי!" היא התבכיינה לאמא.
אימי התעלמה מאחותי-לרין ועצרה מול וילה גדולה ויפה שנמצאת בחוף הים.
"וואו" לרין התפאלה מהיופי, "כאן אנחנו הולכות לגור?"
"יופי טופי." מלמלתי.
לרין ואמא יצאו מהאוטו ואני מייד אחריהם.
ראינו את דודתי מתקדמת לעברינו עם חיוך מזויף מרוח על פניה.
"שלום!" אמרה וחיבקה את אחותי לרין.
מיד אחרי זה אנה-בת דודתי באה, וגם לה היה חיוך מזויף שמרוח על פרצופה.
"אמנדה… כמה זמן לא ראיתי אותך" אמרה אנה, "אבל אני עדיין מזהה אותך, כי לא התבגרת בכלל."
"אולי אני לא התבגרתי אבל את הזדקנת." החזרתי לה.
"ואת מדברת דברים שטותיים בדיוק כמו לפניי שלוש שנים." אמרה והלכה ללרין.
"את תשימי לב אליה, היא אידיוטית." אמרה לרין לאנה.
"אני ממש מתפלאת שאת מסוגלת לסבול את ה…יצור הזה." אנה אמרה ללרין בקול כדי שאני אשמע אותה.
החלטתי לא להתייחס אליהן ונכנסתי לבית.
אבא של אנה לא היה בבית, הוא תמיד בעבודה.
אמא של אנה (דודה שלי) דיברה עם אימי.
ואנה ולרין נשארו בחוץ.
החלטתי לעשות לעצמי סיור בבית.
עליתי במדרגות, ראיתי מלא חדרים.
למה הם צריכים כלכך הרבה חדרים? הם כולה 3 נפשות בבית!
נכנסתי לחדר אחד,
סרקתי את החדר ופתאום ראיתי בחור,
עינייו הכחולות זהרו, היה לו שער חום-שחור וחיוך קטן.
בהיתי בו לכמה שניות בלי לשים לב שהוא רואה שאני מביטה בו וצוחק.
"אממ.. מי את?" שאל.
התעוררתי מחלומותיי.
"מי אתה?" שאלתי בתוקפנות ובבלבול.
"אני ראיין." ענה.
"ואתה פורץ לבית?" חשבתי שהוא פורץ.
הוא צחק, "מה פתאום פורץ?!"
הוא המשיך לצחוק ואני שתקתי והסמקתי מבושה.
"אני חבר של אנה." הסביר.
ועכשיו התחלתי להסמיק עוד יותר,
חבר של אנה? עכשיו אנה תצחק על זה כל ימי חיי!
"ומי את?" שאל והתקרב אליי.
"אני אמנדה." עניתי, "אני בת דודה של אנה."
"אההה.. היא סיפרה לי עלייך רק דברים טובים." אמר.
"באמת?" התפלאתי, היא סיפרה עליי דברים טובים?
"לא." ענה וצחק.
אוי, הוא ממש מעצבן כמו אנה.
הם ממש נועדו אחת לשני.
"אמנדה, מה את עושה פה?" נשמע קול מאחור.
הסתובבתי וראיתי את…………..

-ההמשך יבוא….אם תרצו בכך-