חיי אינם פרטיים (פרק 1)

אני רץ. הם ממש מהירים. הם כבר עומדים להשיג אותי. אני שומע את צעדיהם הכבדים.
הם מחזיקים כלי נשק. רובים, עצים, אבנים. כל מה שיכול לפגוע. לפגוע בי.
*
היה זה יום נהדר. נהניתי מכל רגע. התעוררתי בחיוך, המשכתי את היום בחיוך,
אכלתי ארוחת צהרים בחיוך. והיום הזה היה יכול להיכנס לרשימת הימים הכי טובים בחיי.
אבל אז הוא איים להפוך לאחד הגרועים. לקחתי לי בגדים נקיים. הייתה זו שעת ערב ורציתי
להיכנס למקלחת.עליתי במדרגות לעבר המקלחת שבביתי. מדרגה, אני שומע לחשוש.
מסתכל לכל עבר ואין שם אף אחד. הלחשושים מתחזקים בכל מדרגה אבל אין שם אף אחד.
המקלחת הייתה נוראית. לא נהניתי מזרם המים הקרירים על גופי העירום. פחדתי לעצום את העיניים בזמן שחפפתי את ראשי. פחדתי שהלחשושים יחזרו. והם חזרו. בלילה.
נשכבתי במיטתי ונרגעתי. התמסרתי אל עולם החלומות. הייתי על הגבול הדק שבין החלום למציאות. ורציתי שזה יהיה חלום. הלחשושים חזרו. הצלחתי לקלוט מילים. "אנחנו צריכים שחקן חדש…", יש צורך בהרג…", "זה יהיה מלוכלך…", "בשביל מה אנחנו צריכים את זה….", "הוא לא מספיק לכם…". קמתי מהמיטה. הלחשושים כמו השתתקו. כמו נדרכו עקב הקימה שלי מהמיטה.
כאילו חשבו שישנתי. כשקמתי גיליתי משהו שחור באחד מפינות החדר. התקרבתי אליו בהיסוס.
ניתקתי אותו מהקיר. זו הייתה מצלמה. מי מצלם אותי? אולי לא אותי? אולי מישהו מצלם את כל קרוביי? בחנתי את המצלמה. היה עליה כיתוב: "שייך להפקת מופעי החיים". מה זה מופעי החיים? למה מישהו מתעניין בחיים של מישהו אחר? ואז הכל נהיה שחור.
*
התעוררתי במפקדה. היה שם גבר גדול ושרירי. שאלתי אותו: "מי אתה? איפה אני? מה אתה רוצה ממני?". והוא ענה לי: "זה לא אני רוצה ממך. זה הם שרוצים.". למי האיש התכוון? הוא אמר לי: "הם לא מרוצים יותר מההופעה שלך. הם מחפשים מישהו אחר. אותך הם רוצים להרוג. תברח.".
ואני ברחתי. יצאתי מהמפקדה ואני רץ. הם ממש מהירים. הם כבר עומדים להשיג אותי. אני שומע את צעדיהם הכבדים. הם מחזיקים כלי נשק. רובים, עצים, אבנים. כל מה שיכול לפגוע. לפגוע בי.
הם צילמו אותי. הם הציגו את חיי כמו בסרט.והם לא רצו בי יותר. הם רצו להרוג אותי.