חלום של מלאכים 9 (אחרי עידנים שלא המשכתי…..)

"את תצטרכי היום להתעמת עם אנשים שאת לא ממש אוהבת." היא לא אהבה את מה שאמרתי, אני יודעת את זה, אבל היא הפגינה איפוק נימוסי."בסדר, עם מי?" שאלה.
"עם מי שהרס לך המבנה/בית או מה שזה לא היה." אני יודעת שזה גסות רוח מבחינתי, אבל היא חייבת לעבור את השלבים אם היא צריכה לעזור לנו. זיק של כעס חלף בעיניה והרוח הנעימה שנשבה כל אותו הזמן התחזקה ונהפכה פראית.
הקבוצה הגנה על עיניה אך ל A זה לא הזיז. היא היתה רגילה שאנשים היו עצבניים לידה. בעצם, היה מוזר שהם לא. "אני לא יכולה לראות אותם! הם ידעו על מצבי ובכל זאת לא באו והציעו לי עזרה!" צעקה עליי. הרוח התחזקה עד כדי כך שעוד שנייה והעצים שמסביבנו היו נתלשים מהאדמה. "אם את לא רוצה ללמוד את כל השלבים, אז את לא ראויה. מסתבר שהעולם שלך לא כזה חשוב לך." אמרתי לה בקרירות והפנתי את גבי. כעסה נעלם מיידית, והכל חזר למצבם הקודם.
"אני אנסה," אמרה ולא הוסיפה דבר.
"אם כך," התחלתי לומר כשגבי עדיין מופנה אליה. "את תעבירי את כל היום בדיבורים מנומסים עם אותם אנשים, מובן?" קולי הקשוח גרם לכולם להנהן במרץ. עוד הייתי עייפה מאתמול והרגשתי איך כוחי מתחיל להיחלש. הסתכלתי על השרשרת שהיתה תלויה על צווארי. לפני כמה ימים השרשרת התחילה להבהב. לא רציתי להדאיג אותם לכן העדפתי לשמור את זה בסוד. 'אנחנו לא נוכל להסתדר בלעדיה, הקבוצה שלי לא חזקה מספיק כשהם נפרדים, ואני לא אוכל להחזיק מעמד לאורך זמן,' חשבתי בעודי מתיישבת על הספסל שמשקיף לשדה. הם כבר החליטו מראש. היא תישאר כאן, בשדה, בזמן ששאר הקבוצה תלווה את רו ותפקח על התקדמותה במשימה. צפיתי בהם עוזבים והתחלתי להתקדם לעבר הדשא. טיפות קטנות נגעו ברגליי בכל פעם שדרכתי על הדשא. קול ציוצי הציפורים ומראם בשמיים עודד אותי ונשכבתי בגבי על הדשא הרך והרטוב.
'הילדה חייבת ללמוד לסלוח, כי אם לא, לא אוכל להתקדם באימוניה' חשבתי לעצמי כשאני שומעת בראשי כאילו את תשובתו של *הוא: 'את צריכה להבין, היא לא כמונו. היא נספגת ואין מי שיסביר לה ממה היא נפגעה. היא בוכה ואין מי שיסבר לה למה היא בוכה, אין מי שינחם אותה. תתני לה זמן, אני לא לוחץ עליכם… '
'אין לי בעיה לתת לה זמן אבל האם לי עוד יש זמן לחיות ולנסות להגן על הכוכב הזה?'