חלון פתוח- פרק חמישי
במבט מהחלון האחורי של האוטובוס החום- ירוק יכולתי לראות את העיר- גוש בניינים גבוהים וצפופים צבועים בשחור. שום דבר ייחודי. חוץ מהעובדה שפעם זה היה הבית שלי.
עכשיו באמת אין שם שום דבר ייחודי. סתם עוד עיר. ערים כאלו היו כל כמה עשרות קילומטרים. אפילו לא היו להן שמות- הן היו מספרים. העיר שהלכה והתרחקה כשנסענו הייתה עיר D142. רק המפקדים הבכירים יכלו להגיד מה פירוש האותיות. ואני לא בטוחה שאפילו הם יכלו. הם סתם נהנו להרגיש יודעי דבר.
הרוגע שחשתי היה לא טבעי, ולא הייתי יכולה להסביר אותו מלבד לשייכו לזיכרון שניסיתי להדחיק- המפגש המשונה בליל אמש.
האוטובוס פנה פנייה חדה, נכנס לנקיק אפרפר ומסתיר מעינינו סופית את העיר. לא הצטערתי על כך. היכנשהו בתוכי שמחתי לעזוב את העיר, להתחיל מחדש. לרוגע נוספה… תקווה?
עיסיתי בידיי עטויות הכפפות את רקותיי. התחושות המבלבלות הן וודאי תוצאה של המחסור בשינה בימים האחרונים. לפני הגעתי הביתה עברו עליי כמה לילות עם שעות שינה מועטות ברמה מתסכלת, וכעת הן החלו לתת בי את אותותיהן.
"היי. הכסא לידך פנוי. אני יכול לשבת? הטירונים מקדימה רועשים ואני רוצה לישון." הדובר היה בחור בשנות העשרים לחייו, בעל שיער בלונדיני מגולח וזיפים בני כמה ימים. כשנגיע לבסיס וודאי יכריחו אותו לגלח אותם.
משכתי בכתפיי. "כן, בטח. רק אל תצפה לשיחה. גם אני רוצה לישון."
"אגב, אני אוקר. שטח בדרגה שלישית." הוא התיישב בכסא הפנוי שלצדי. כל שאר הכסאות במושב האחורי היו תפוסים. שטחים היו לוחמים שנשלחו לשטחי האויב בלילות כדי להניח שם מלכודות ודברים כאלו.הם גם היו חוקרים שינויים בתנאים הגאוגרפיים שיכלו להעיד על פעילות אויב. הם נחשבו לאנשים בעלי דרגת מיומנות גבוהה. דרגה שלישית הייתה בעצם השכיחות בה קראו לו לשטחים. בדרגה הראשונה היו השטחים יוצאים פעם בשבוע, בדרגה השנייה פעמיים, וכן הלאה. למיטב ידיעתי, היו שני שטחים בדרגה השביעית. שניהם מפקדים בכירים.
"אני ווינד. צלפית בדרגה שנייה." טוב, במקרה שלי אין מקום רב לדמיון. לפי דרגתי, ניתן לקרוא לי פעמיים בשבוע לאזורי קרבות והיתקלויות, ואני ושאר הצלפים צריכים לחפות מאחור על הלוחמים בשטח.
"נעים להכיר אותך." הוא משך את ברדס המדים שלו מעל לראשו. "עכשיו, אודה לך אם תתני לי לישון."
גילגלתי את עיניי, ועשיתי כמוהו. הברדסים האלו חוסמים היטב את קולות הטירונים מהמושבים הקדמיים, אין ספק.
בדרך ישנתי והתעוררתי לסירוגין כאשר רובה הצליפה שלי ננעץ בצלעותיי בגלל טלטולי הדרך. הדרך מהעיר לבסיס הייתה ארוכה.
בסביבות אחר הצהריים התעוררתי סופית עם חריקת גלגלי האוטובוס. ניערתי את ראשי בבהלה, כשהבנתי שהחושך בשולי שדה הראייה שלי הוא בגלל הברדס. הסרתי אותו מעל ראשי במהרה. לפי הנוף מהחלון, עוד לא הגענו. סביבנו היו דיונות גבוהות, ומולנו התמשכה דרך אינסופית, אפורה ומשובשת ובכמה מקומות כמעט ולא נמצאת. מזל שהנהג מכיר את הדרך היטב, כמו את כף ידו.
הסיבה לעצירה עדיין לא הייתה ברורה לי, אבל ממהומה שקמה באזור החלונות הימניים של האוטובוס, בעיקר מקדימה, כנראה שמשהו קרה.
שלחתי מבט שואל אל אוקר שישב לצדי, שכמובן התעורר, אבל ממבטו היה ברור שהוא לא יודע גם מה קורה. התקרבתי מעט לצד הימני של האוטובוס כדי לקבל הצצה חטופה במה שגרם להמולה, וברגע בו הבטתי מהחלון הבנתי מה קרה. זה לא היה קשה כל כך להבנה.
שני רכבים צהובים-חומים מבהיקים גלשו במהירות לעברנו על החול, לא מותירים עקבות אחריהם. הדבר היחיד שהסגיר אותם היה הנצנוץ שלהם. מהסימנים על צדדיהם אפשר היה להבין מה אלו.
רכבי סיור עוינים.
תגובות (0)