oliv
להמשיך? זה ימשיך במחברת שלי, זה כן. אם אני לא תוהה יהיו עוד 3 4 חלקים נוספים לזה. אשמח לביקורת מכל סוג כל עוד היא תתייחס לקטע.

חלק א' – כשהאריה התאהב בכבשה

oliv 08/12/2015 568 צפיות 6 תגובות
להמשיך? זה ימשיך במחברת שלי, זה כן. אם אני לא תוהה יהיו עוד 3 4 חלקים נוספים לזה. אשמח לביקורת מכל סוג כל עוד היא תתייחס לקטע.

כשאני יושבת בכיתה, לפעמים בחלק האחורי של המוח שלי אני מבינה שהכול משעמם. אנשים עוברים ממשימה אחת לשנייה רק כדי לצלוח את האחרת עד שכל משמעות תתפוגג. אני בעיקר מודעת, לחלק הזה בראש שלי, כשאני יושבת בבוקר (בכיתה האחרונה במסדרון), המורה עוד לא הגיעה וכשאני מרימה את הראש מהמחברת שלי אני רואה את אותם אנשים שעושים את אותו הדבר שוב ושוב כמו בכל בוקר. באותם רגעים אני מרוצה שמקום האוזניות הוא על האוזניים שלי ואני ממשיכה להביט אל השורות הריקות כאילו שום דבר לא קרה, מנסה להדחיק את מה שעכשיו הבנתי. אני עוברת מעולם של רעש אל תוך הכימיה הנעימה שבמנגינה, נסה מכל דבר שמוכר ורגיל לי אל תוך המקום היחידי בו אני עדיין מוצאת קסם.
באחד מן ימי הבוקר הרגילים שלי, שקעתי במחשבות על הצורה בה בגדים מתכבסים בכביסה בבית שלי. הייתה זו דרך אשר האמנתי שנותנת להם תחושה בלתי רגילה המתקשרת עם האסוציאציה של עצמי – כשמשהו תפס את זווית עיניי. הייתה זו דמות גברית לא מוכרת, ככל הנראה תלמיד חדש. נאנחתי בייאוש ושקעתי שלא משנה כמה פעמים החיים יציבו הזדמנות למשהו אשר יעורר בי סקרנות והפתעה, לדעת מראש כי הזדמנות זו לא תניב שום תוצאות זה כנראה הדבר העצוב ביותר שאבין בחיים שלי.
ואכן, כמו שחשבתי, כל אותן שעות היום הנער החדש ישב בשקט. לא קורא, לא מביט, לא זז, לא מדבר. עוד צל עצוב בתפאורת החיים.

אחרי אותו יום לימודים סתיוי, בו קיבלתי את התחושה שאלפי מאות עלים יבשים נדבקו לתחתית הרגל שלי, הגעתי הביתה אל תוך רחשי וריחות בישול מוכרים מאז היותי ילדה. תחושה זו השרתה בי שלווה משונה. המבט המחבק והעיניים החונקות באו שנייה לאחר מכן כהתניה מותנית, אשר גרמה לי להאמין כי אפילו כשאהיה בת 80 אקבל יחס מן המבוגרים האלה כאילו עודי הייתי בת 8. תרחיש של סיטואציה רגעית למדי הבליחה בראשי וכשאכלתי השתדלתי להסתיר את זווית החיוך אל תוך תנועת לעיסה רגילה של הפה שלי.
על אף שאהבתי את מוטיבי הילדות החוזרים שמהדרים את החיים שלי, אשר גרמו לי להרגיש בוודאי בטוחה, התפתחה בי המחשבה עת התבגרותי כי עלי לנטוש כמה שיותר מהר סביבות מוכרות בעלות מאפיינים כאלה. התרגלתי לחשוב עליהן כעל עצירה בדרך, טיול במקום שפעם היה בית, ולא כחלק שגרתי מן חיי. אך התנגשות החשיבה הזו עם המציאות הובילה למעין תסכול.
היא דיברה על כל הדברים שיכולתי לדעת מראש שתגיד, ואני רק הנהנתי בשקט. אין כל טעם למצוא כל כך הרבה מילים נרדפות למילה 'בסדר'. אחר כך, שטפתי את הכלים, שמתי את התיק על הגב כדי להזכיר לה כמה ילדת תיכון חמודה אני, צפיתי בה מחייכת ואז עליתי למעלה אל המקום המוכר, הנוראי והמנחם בעולם- החדר שלי.
את שיעורי הבית אני עושה כמו אתגר שיש להוכיח כי אין בכוחו לעניין, ולאחר החצי שעה הזו אני עוברת למשמעות היחידה האמיתית שיש לי בחיים והסיבה שאני לא חושבת ברצינות על לתלות את עצמי לעולם. הלחנה. ובעודי כותבת את התווים, והרוח והמוח שלי רצים בסחרור רב יותר, כך גם היד שלי מרגישה מנומנמת יותר. וזה עד שאני נשכבה לישון על השולחן, וכשאני קמה השעה כבר בין שמונה לשש. אז, אני יורדת לחטוף משהו ובדרך נותנת נשיקה על הלחי הזיפית של אבא כשהוא מביט בי במבט משועשע ובוחן שאומר 'אני יודע בדיוק מה את זוממת שם למעלה' – ועל אף שהאמנתי לו לא הייתי בטוחה בעצמי אם אני יודעת מה זה אומר. ואז אני חוזרת אל החדר, לתוך המיטה שלי, חושבת על כל דבר מעניין שיכל לקרות היום ולא קרה בכל זאת.

הנער החדש עדיין לא מראה סימנים לאופי גם ביום השני. הדבר התחיל לבאס כשחשבתי שמצאתי משהו נורא יותר מאנשים אשר אינני מחבבת את האופי שלהם- וזה אנשים שכל מה שהם זה חלל ריק. בחדר אוכל ישבתי, כהרגלי בלתי נראית, עם קבוצה לא מזיקה לגמרי של אנשים שלא חשבו לפנות אליי אף פעם. כשבאתי להתקרב אל המקום, בין שתי הכיסאות השייכים לשולחנות נפרדים נתקלתי באדם שעבר שם גם כן.
תחילה עצרתי, ושום מגע של ממש למרבה המזל לא עבר בינינו או בין המגשים שלנו. כשהרמתי את העיניים ראיתי את עיניו של הנער החדש נעוצות בי, והרגשתי בלבול כה חזק שהסתובבתי על צירי כדי לתת לו לעבור. הוא עבר שם כאילו הדבר היה רגיל לו, ואני נותרתי לצפות בגב שלו במבט משונה. לאחר רגע, התרחקתי גם אני ועברתי לשבת שתי כיסאות ליד, בשולחן הנוח. משהו אמיץ בשביל הדמות שלו תפס את עיניי בניגודיות משונה, ולא הצלחתי להבין מדוע.
"הוא חתיך, נכון?" פנתה אליי נערה בעלת שיער שטני ועיניי דבש – הפרטים הראשונים שתפסו לי את העיניים כשהבטתי בה.
מבלי להתייחס אל ההלם וההפתעה שהרגשתי, חשתי הכי טוב את הבחילה בגרון. אם היה זה תקדים של אלוהים להפוך אותי ליצור חברתי, הרי שלא התכוונתי לקדם אותו. אלוהים אחרי הכול עשה זאת לטובים ממני בעבר ועצם העובדה שלא הבנתי איך עוררה את החרדה שלי עוד יותר.
"בטח." עניתי ביובש ציני, משפילה את המבט שלי אל תוך מה שנראה כמו עיסה לא מזוהה של לחם. ניסיתי להיראות כל כך חזק כאילו שום דבר לא יכול לעבור במוח כל כך מרוקן כמו שלי ועל ידי כך לגרום לה לוותר על העניין שלה שיחה הזו.
"ופגשת בעיניים שלו," כשהרמתי למבט חטוף את העיניים שלי יכולתי לראות את ההתלהבות הילדותית הנערית שדחתה אותי כל כך בפעמים לא מעטות – אך גם משהו אחר שדמה לזהירות. כאילו היא פחדה שברגע אחד אפנה אליה את הגב שלי ואתן לה להיות מוזנת מההשפלה החברתית של סירוב כל כך בוטה למילת אדם. אפילו אני לא הייתי עד כדי כך רשעה. "עוצמתי, לא?"
רציתי לנחור, או ללכת. אבל מצד שני גם לא רציתי להביא את החששות שלה לידי מציאות. הנהנתי בכעס. אם זו הייתה הדרך של אלוהים לגבור עלי – הרי שאלעג לו כל החיים, כלפי הלך רוחו המאלץ והפחדני.
נראה שהיא לקחה את העובדה שעדיין לא השפלתי אותה כהקלה. השמחה בקול שלה גדלה. לפעמים תהיתי אם כשאכיר מישהו לעומק אני אמצא את הקליפה הריקה שתמיד חשבתי שאמצא. כשהבטתי לה בעיניים, חששתי שמאחורי הנהנתנות שלה אמצא את אותו הדבר בדיוק.
"הוא, כאילו, הורס." היא צחקקה כאילו שתתה יין והביטה לצדדים באופן קליל שהזמין גם אחרים להשתתף בשיחה. חברתה הטתה אוזן בחיוך, מה שגרם לי עוד יותר להרגיש לא בנוח.
עתה כבר לא הגבתי. רק המשכתי להשפיל מבט מקווה שהיא תתבלבל ותחשוב שהיא בעצם דיברה כל הזמן הזה אל הבן אדם הפעיל היחידי שנותר בשיחה. אט אט נוכחותי תהיה קיימת ונחשבת כמו כזו של עץ, ואין שום דבר לא מנומס בעובדה שעץ לא עונה לך.
תהיתי אם היא שמה את ליבה בעובדה שהנער המדובר הוא חסר אופי לגמרי, או שפריטי מידע מעין אלה על בני אדם מעולם לא מצאו את דרכם למוחה – שנפתר מהם כמו שנפתרים מצבע של משהו לא חשוב בתוך זיכרון עמום.
"הייתי כל כך רוצה לדבר אתו," מודעותי נכנסה אל השיחה כרגע, "אבל אין איך." העיניים, שעדיין האירו בהתלהבות ושמחה, נראו כאילו הן מופנות אל העובדה הזו גם כן. "אילו שיעורים הוא לוקח?"
הפיתיון נלקח. נראה עכשיו כי פנתה אל החברה שלה. אני עץ שוב פעם. אני עץ.
"ביולוגיה ופסיכולוגיה." ההיא ענתה, מחכה את הלך רוחה של חברתה.
זו בטח מעמסה לא קטנה, להיות כל הזמן בצל של המתבגרת ה'טבעית' יותר. זו שחיוכים דבילים באים לה יותר בקלות וכך גם ההלך הרומנטי. כשהשיער השטני שלה מתנופף באקזוטיות היסטרית מגוחכת, השיער השחור של חברתה מתקשה לסרב לכוח המשיכה ורק מתנודד במקום.
כששמעתי את התשובה, עצם לא מוכרת של הפתעה נתקעה לי בגרון. מה הסיכויים שהוא ייקח בדיוק את השיעורים שגם אני בחרתי לקחת? אם היה אלמנט של עצבנות בדבר, הרי שהדחקתי אותו, לא מבינה למה האצבעות שלי מתפתות לרקוד על השולחן באי נחת.
הן המשיכו לדבר ביניהן ואני העברתי את מרכז תשומת הלב שלי אל החריצים הקטנים שנוצרו בעיסת האוכל שבימים אחרים בשבוע הייתה נוזלית כמו מים – ועדיין לא החלטתי מה גרוע יותר. עד שלהפתעתי הרבה וחסרת הטעם – שמתבססת על העובדה שברגע שאיש קובע את עצמו כעץ בסיטואציה הוא לא חוזר לגלם את עצמו שוב כאיש, היילי פנתה אליי שוב ושאלה אם ארצה לשבת לידה בשיעור היום. את השאלה הזו היא הוסיפה למעין בדיחה מתנצלת כי אני אצטרך לבלות את הזמן שלי בלהגיד לה אם הוא מסתכל עליה או לא.
ידעתי שאם היה לי אוכל באותו הרגע בגרון, הוא היה נתקע והייתי נחנקת ומידת הפתאטיות בה אמרה זאת לא הועילה לדבר. אך כשהיא הפנתה אליי את שני העיניים הגדולות והקורנות שלה לעברי, הרגשתי כי אין אני יודעת על דרך מסוימת בה אוכל להגיד לה לא. כריזמה מסוימת כזו של אנשים, עליי לשנן זאת לעצמי, היא מסוכנת ביותר ועלי להרחיק את עצמי מכל סיטואציה אפשרית בה זה יהיה מאוחר מדי והשאלה שאני רוצה לענות עליה 'לא' כבר נשאלה.

כמו שבצער רב צפיתי, היא התיישבה לידי בכיתה. בחרתי את המקום הפחות קלסטרופובי, הרחק מהחלון, בניגוד למנהגים האהובים עליי. אך למרבה הצער לא חשבתי על האופציה של מה שאני עשויה לחוות כ'איש דרך' למבטים שלהם.
המבט הראשון אשר שלחה לו עבר דרכי. מצמצתי בתדהמה ובפראות, ובביוש מה העברתי את המבט שלי – לא חשוב לאיפה, אבל לכל מקום אחר. לא הבנתי איך מבט כל כך ישיר ומצפה לתשומת לב שמעיד בבירור על פער בביטחון העצמי שלך יכול למשוך מישהו אל תוך תגובת חיבה כלפייך. וכך לאחר מכן כשהשיעור התחיל והיא עברה להתרכז אך ורק בחומר המועבר, אני הופתעתי מאוד לגלות שבתוך יותר מכמה דקות מבט אטום אך בעל ריכוז מה כלפיה. הופתעתי כל כך שמצאתי את עצמי בוהה בתדהמה במחברת שלי, עד סוף אותה שעה וחצי – דבר שכפי הזכור לי מעולם לא קרה. התפתחות עניינים זו אכן שעשעה את המחשבות של, שכן לא ציפיתי שטריק כל כך ברור מאליו יעבוד כלל- אפילו על פחותים. זה הביא תבלין של עניין לעניינים שקרו לאחר מכן ביניהם, ולכן אמרתי לעצמי שלו רק בשביל הרגשה לא חיובית ולא שלילית של הלם לא אסרב לצפות בהם.
לאחר שקמה לצאת מן הכיתה וגרמה לי להרגיש מעורערת על ידי קריצה קלה, בדרכה החוצה כשחשבתי שההופעה נגמרה כמעט השמעתי צליל כשעיניי נתקלו במצב בו הם כמעט נתקלו אחד בשני. היא, הוא והמבט שלי נתקלו- שלושתם. לא יכולתי לספר אם הם נתקלו אחד בשני מתוך צעד מכוון של מי, אך כשהם הרימו את הראש שלהם וחייכו זה לזו כשהוא רוכן קדימה והמבט האינטנסיבי שלו נפגש במבט המופתע, מובך והמרוגש שלה – הייתה לי הרגשה שזו הייתה פעולה מכוונת מצדו, אם כי הוא נראה כה פסיבי, רגיל, לא מחוכם וכאילו כל מה שקרה נבע בטבעיות מוחלטת וחוסר יכולת לשלוט בדברים שקורים בחיים (כמו היתקלויות).
כשהיא נפנתה לצאת מן הכיתה, והמבט שלו עליה נמשך עוד שנייה אחת כשחלפה- מחווה שלא נעלמה מעיניה, היה ברור בדרך בה הרוח נושבת בשיער שלה כי היא נמצאת בסערת רגשות. לעומת זאת, הוא כעבור רגע התיישר ולא נראה בפניו דבר מה חריג.


תגובות (6)

זה כתוב ממש טוב. נשאבתי לתוך זה וזה נקטע בפתאומיות כזאת. ממש עצוב.

08/12/2015 11:24

    אוקע אני מאה אחוז אעלה את החלק הבא. התגובה שלך משמחת

    08/12/2015 14:06

אוליב וואו בין הטובים שלך.מחכה להמשך

08/12/2015 15:03

    אני שמחה

    08/12/2015 16:45

מרתק וכתוב טוב. מעניין לאן תקחי את זה.

08/12/2015 15:58

    זה נועד להיות תעלומה, אך לא בעיניי. שמחה שאהבת

    08/12/2015 16:45
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך