חלק ב׳- זיכרון | פרק 4

אני כל כך המום שאני לא עושה דבר. לא מנשק חזרה אבל גם לא עוצר. לבסוף קייט היא זאת שמתנתקת. היא מרחיקה את ראשה משלי ומסתכלת עליי במבט מחכה. ואז אני חוזר לעצמי. ״קייט?״, אני הולך צעד אחד אחורה,״מה את עושה?״
״אהה..א..אני…״, היא ממלמלת,״זה לא אומר לך משהו?״
אם להגיד את האמת, לא. זה לא אומר לי משהו.
״בחייך זה חייב לעשות לך משהו״, אני שומע תחנון בקול שלך,״שום דבר?״
אני מניד בראשי. 
״טוב…בוא פשוט נשכח את זה שנינו,בסדר?״,היא אומרת בקול מאוכזב ועצבני. היא לוקחת לי את הדברים והולכת. היא מתחילה להעלם באופק ומשאירה אותי לחשוב. ״טוב…״, אני ממלמל ומזיז את ראשי בהתעשטות. מה לעזאזל זה היה?! אני מסתובב ומתחיל ללכת לעבר הבית שלי. למרות שאמרתי שלא הנשיקה הזאת כן אמרה לי משהו. היא הזכירה לי משהו. משהו שאני לא יודע להסביר. סוג של פיסת זיכרון, אולי מהגלגול הקודם שלי? התחושות האלה מבלבלות אותי. אני מרגיש שמשהו לא בסדר. משהו סביבי. משהו בי.לעזאזל עם קייט. אני מגיע הביתה. אני יוצא לחצר ומתחיל להתאמן עם הכדור. משום מה אני מרגיש שאני כבר לא צריך את זה. אני הולך לחדר שלי ונשכב על המיטה. אני זורק את הכדור לאוויר. זורק ותופס. זורק ותופס. זה עוזר לי לחשוב. אני משחזר את הנשיקה שלנו. זה לא שאף פעם לא התנשקתי אבל משהו בנשיקה הזאת היה מיוחד. אין לי הסבר מה אבל משהו. זה גורם לי להזכר במשהו. אני מכיר את קייט. אני מרגיש איך כמו כל פעם שאני נמצא בחברתה של קייט מעטה השינה מתחיל לערפל אותי, אבל המוזר הוא שקייט לא נמצאת כאן. 
אני וקייט יושבים סביב מדורה. היא מספרת לי משהו אבל אני לא מצליח לשמוע מה. רואים שזה כואב לה. כשהיא גומרת אני שואל אותה משהו. כנראה שזה מעצבן אותי כי אני נותן לעצמי מכה במצח ומתחיל להסתובב, מה שאני תמיד עושה כשאני עצבני. אני אומר לה משהו והיא מגינה על עצמה. פתאום אני מתרכז בעיניים שלה. עיניים כל כך יפות. ואז בשפתיים שלה. אף פעם לא שמתי לב לזה אבל יש לה שפתיים מלאות. אני רוכן אליה לנשיקה. ואז אני קולט מה אני עושה. אני מנשק את קייט?! אני?! אין מצב! אני מנסה להתנגד לעצמי אבל לא מצליח. כאילו הרגע הזה הוא רק זיכרון שאני רואה. לא שולט בו. ואז קייט הולכת אחורה. עכשיו המצב נהיה ממש מוזר. זה לא שאני הילד הכי מקובל בשכבה אבל שקייט תדחה אותי?! איפה לעזאזל אני נמצא?! לפני שקייט הולכת אני מציע לה משהו והיא מחייכת. היא תחשוב על זה. אחרי שהיא נעלמת באיזושהי מערה אני מרגיש את הכעס עולה בתוכי. איזה אידיוט! מה חשבתי לעצמי כשחשבתי לנשק אותה?! ועוד עכשיו?! אני בועט בכל מה שמזדמן דרכי. למה לא יכולתי להתחשב? עכשיו שהיא אחרי וויל ומוניקה וכל השאר…למה אני כזה אידיוט?! ״אאאהה!״ אני צועק ומתיישב על שפת אגם. 
ואז אני מתעורר. אני מוצא את עצמי על המיטה, בדיוק כמו שנרדמתי. רק שעכשיו כבר בוקר. בוקר!
״חומד!״, אני שומע את הקול של ההורים שלי נעמדים בפתח הדלת,״קום כבר!״, יש להם חיוך גדול על הפנים,״אתה לא רוצה לאחר לאליפות, נכון?!״