חלק מחיי | פרק 4

-עבר שבוע-

"בוקר טוב, אוֹרי!" שמעתי קול של תריסים נפתחים, ואור שמש של בוקר חדר לעיניי והעיר אותי.
"היי," מלמלתי והתמתחתי. שרית עמדה מעליי.
"צריך לקום, אורי, אתה הולך לבית ספר היום."
קמתי מהמיטה ושפשפתי את עיניי. "הכנתי לך את כל מה שצריך בתיק, ויאיר יילווה אותך, כי הוא גם ככה לומד אתך באותו מקום"
"תודה," אמרתי. נכנסתי לחדר האמבטיה וצחצחתי את שיניי. הבטתי בפניי במראה. עיניי היו קצת אדומות אחרי עוד לילה של חלומות רעים. התלבשתי, וירדתי למטה. יאיר כבר חיכה לי.
"היי," הוא חייך "מוכן?"
"כן," אמרתי. הרמתי את התיק ושמתי אותו על גבי. עבר הרבה זמן מאז ששמתי דבר כזה על הגב.
יצאנו מהבית, והלכנו בערך חמש דקות, והגענו למבנה גדול, שנראה נחמד יחסית לבית ספר שהייתי בו פעם, בעבר הרחוק.
כשהגענו לפתח, יאיר לקח אותי הצידה. "תקשיב, אורי," הוא אמר. "אף אחד לא צריך לדעת למה באת לכאן או מה עבר עליך. אם שואלים אותך למה באת וכל זה, אז תגיד שאתה בן דוד שלי או שתמציא משהו, בסדר?"
"בסדר," אמרתי. נכנסנו לתוך הבניין. הוא היה יפה, וראו שהשקיעו בו. יאיר הסתכל ברשימות שהיו תלויות ליד המזכירות. "אתה תהיה בכיתה ד'1," הוא אמר. הוא ליווה אותי עד לכיתה. "בהצלחה, תהנה," הוא חיבק אותי.
"תודה," חייכתי, ונכנסתי לכיתה. על אחד הקירות היו תלוי כיתוב 'לוח מודעות', ומתחתיו היו תלויים מערכת שעות ועוד כל מני דפים. על קיר אחר היה לוח גדול, ושאר הקירות היו צבועים בתכלת בהיר. התיישבתי ליד הכיסא היחיד שהיה פנוי, בטור הימני בשורה השנייה בכיסא השמאלי. לאחר כמה דקות נשמע הצלצול. הוא היה מנגינה שלא הכרתי, אבל הוא היה יפה. הילדים נכנסו לכיתה, ואחד מהם התיישב בכיסא לידי, היה לו שיער חום-בלונדיני, עיניים חומות, אף סולד, והוא היה בערך בגובה שלי. "אתה התלמיד החדש?" הוא שאל.
"כן," עניתי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"אוֹרי," אמרתי.
"אני שחר," הוא אמר. "למה באת לפה עכשיו?"
משכתי בכתפיי. "עברתי דירה."
"מאיפה?" הוא שאל.
לא ידעתי כל כך מה לומר לו, אז אמרתי את הדבר הראשון שחשבתי. "מהמרכז"
"בוקר טוב תלמידים!" נשמע קול צורם. הסתובבתי לכיוון הפתח, וראיתי מורַה נכנסת לכיתה. היא הייתה בערך בת ארבעים, קצת שמנמנה, עם שיער שחור. "קודם כל, לפני שנתחיל, מי זה התלמיד החדש?"
הרמתי את היד קצת בהיסוס. "קום בבקשה," היא אמרה. קמתי ממקומי. "קוראים לך אורי, נכון?" היא הסתכלה ביומן שבידה.
"כן," אמרתי.
"טוב, תיגש אליי אחר כך," היא אמרה.
"בסדר," מלמלתי.
"תיזהר לא להסתבך איתה על היום הראשון," לחש לי שחר
"שחר, החוצה!" המורה צעקה. קפצתי ממקומי. "אתה שב!" המורה הצביע עליי.
שחר נאנח, קם ממקומו, ויצא מהכיתה. "שקט שיהיה פה," המורה אמרה. אם לא הבנתי למה כולם יושבים בשקט בשיעור, אחרי התלמיד השלישי שיצא מהכיתה, הבנתי למה. המורה הזאת קצת הפחידה אותי.
"…ובזה הסתיים השיעור, אורי, תיגש אליי," המורה אמרה.
ניגשתי אליה. "מה?" שאלתי.
"שב," היא הצביע על הכיסא לידה. התיישבתי. "השם משפחה שלך זה 'אלון', נכון?" היא שאלה.
"כן," עניתי. זה היה השם משפחה של המשפחה המאמצת שלי, אז אני מניח שהוא עבר אליי.
"אתה במקרה קרוב משפחה של יאיר אלון מכיתה ה'?" היא שאלה פתאום.
"אה.. כן," מלמלתי. "אני בן דוד שלו."
"אז עברת עם המשפחה שלך לכאן?" היא שאלה.
"אני גר אצלם," אמרתי.
"אצל מי?"
"אצל יאיר והמשפחה שלו," התחלתי לאבד סבלנות. לא ידעתי מה לספר לה.
"למה?" היא לא הבינה.
עלה לי רעיון. "אין לי הורים, הם מתו," אמרתי בקול שקט. במשפט הזה היה קצת אמת. אף פעם לא היו לי ממש הורים. מבחינתי הם לא קיימים. המורה השתתקה פתאום, והייתה לה דמעה קטנה בעין.
"אני מצטערת, לא ידעתי," היא אמרה בקול רועד קצת.
משכתי בכתפיי. "זה לא כזה גרוע. טוב לי איפה שאני עכשיו."
"כל דבר שאתה צריך, אני יכולה לעזור לך, אל תתבייש לפנות אליי."
"תודה," אמרתי.
"בכל אופן," היא קמה ממקומה. "אני המחנכת שלך,אביבה." קמתי גם אני וחזרתי למקומי.
אחרי כמה דקות שישבתי, ילדה אחת ניגשה אליי. "היי," היא אמרה. היה לה שיער ארוך בצבע חום בהיר מאוד, עיניים ירוקות, ואף קטן. "אתה התלמיד החדש, נכון?"
"כן," עניתי. "אני אורי, אורי אלון."
"אני אור," היא חייכה. "יש לנו שמות דומים."
חייכתי גם אני. "נכון," אמרתי.
"מאיפה הגעת?" היא שאלה.
"איזור המרכז," חזרתי על תשובתי הקבועה.
"למה?"
"ההורים שלי מתו," אמרתי בקול קצת אדיש. "אני גר אצל בני דודים שלי."
אור הייתה קצת בהלם, ואחרי חצי דקה היא אמרה. "ממה?"
"תאונת דרכים," אמרתי. לא היה אכפת לי לשקר, העיקר לא לחשוף את הסיפור האמיתי.
"לא היו לך אחים?" היא שאלה.
"לא," אמרתי. זאת הייתה האמת היחידה בכל הסיפור הזה.
אחרי שתיקה קצרה נשמע הצלצול, וכולם נכנסו לכיתה.
בסוף יום הלימודים, יאיר חיכה לי בכניסה. "איך היה?" הוא שאל.
"בסדר," אמרתי.
"יש לך את המורה אביבה, לא?"
"כן," אמרתי.
"היא סיוט," הוא סיפר. היה לי אותה שנה שעברה. כדאי לך לא להסתבך איתה, היא משוגעת לגמרי.
"שמתי לב…" מלמלתי. יאיר חייך וחיבק את כתפי, וחזרנו הביתה.