חשופה- פרק שני

בשעה שפנינה מזיזה את דוגמנית העירום לקראת התנוחה הבאה, כולם מחליפים דפים. זה מצחיק אותי הרעש הזה, של קבוצת אנשים המעבירים דפים בתזמון מדויק, כמו נגנים בקונצרט המעבירים את דפי התווים שלמולם. אני מביטה ישר אל פני הבימה, וכעת היא ניצבת כשרגל אחת שלה ישרה על הרצפה, ואילו רגלה השנייה מתוחה ישר וכף רגלה מונחת על הכסא הגבוה. גופה פונה בפרופיל אל הכסא, מתוח כולו וזרועותיה השתיים מתאמצות לגעת בכף רגלה.
עיניי בוחנות אותה היטב בטרם יחל הרישום השני. בוחנות ובוחנות, נפקחות ומסרבות להאמין.
"סליחה שעד עכשיו לא הצגתי את הדוגמנית שלנו", מתחילה פנינה לומר, ובהמשך המשפט אני שומעת את קולה מהדהד אליי כאילו כבתוך חלום.
* * * * * *
כל גבי מקומר וזרועותיי מתוחות, נוגעות בקושי באצבעות רגליי הנמתחות אף הן על גבי הכיסא. זו אחת מן התנוחות הדורשות ממני ריכוז רב, על מנת שלא אאבד את שיווי משקלי לרגע. אני מתרגלת את הנשימות הקצרות דרך האף, ומייחלת לסיום מהיר של התניית התנוחה הזו. שקט בכתה ורק רחש העפרונות נשמע בתזוזתם המהירה על פני הניירות. מישהו אינו אוהב כנראה את תוצאות רישומו, ומייד אני שומעת כיצד הנייר נתלש ונקמט לקימוטים חסרי רחמים. ברגעים כאלה, הנראים לפעמים כמו נצח אחד מתמשך, אני נשאבת אל רגעים קטועים ממהלך היום, או ממהלך הימים האחרונים. אני שוב מול הפקידה חסרת הסבלנות בבנק, מתעקשת איתה על סכום שהיה אמור להיכנס אל חשבוני אתמול. אני מאבדת לרגע את קור רוחי וצועקת…אך חוט המחשבה נקטע פתאום.
* * * * * *
ידיי רושמות אותה באופן מכאני בלבד, תופשות היטב את כיפוף הגב אל עבר הרגל המושטת. עיניי אינן משות מגופה העירום וליבי ממאן להאמין להן. חום וקור עוטפים אותי לחילופין, וצמרמורות ורעידות מכסות אותו מבהונות הרגליים ועד נקודה אחת בראש. לא ייתכן. אני מדמיינת. אני מוכרחה להיות מדמיינת עכשיו. קול אחד בתוכי אומר לי: "קומי וצאי מהכיתה, ותחסכי מעצמך את הכאב הזה". ואילו קול אחר עונה לו: "שבי במקומך ותתמודדי עם זה! סוף-סוף תהייה לך הזדמנות להתעמת איתה".
אלא שאז אני חשה בנוכחותו של מישהו מאחורי גבי. היא ניצבת מעליי מתמוגגת מן הרישום המהיר, וכבר ידה מושטת לאחוז בו, ועיניה מבקשות ממני רשות לעשות בו שימוש. ואני כלל אינני במצב שאוכל לסרב לה, אני מאובנת.
* * * * * *
"בנים, בנות, תסתכלו בבקשה רק לרגע אחד הנה-אל הרישום של ענת. כשאני אומרת לתפוס את הרגע, את המצב ואת הייחודיות שבו, בדיוק לזה אני מתכוונת".
שלוש מילים בלבד מכל המשפט שלה, מקפיצות אותי פתאום. "הרישום של ענת". לא. זה שום דבר ממה שנדמה לי. לא יכול להיות.
"תראו איך היא מפלרטטת עם העיפרון, ואיך הקו הקשיח שמעגל את התנועה מראה על זיקה מיוחדת. זה נראה כאילו ענת מקיימת דיאלוג עם הגוף העירום של מירי". המשפט האחרון כולו מקפיא אותי על מקומי, ואני מצרה על כך שאיני יכולה להביט. ואולי עדיף ככה-לא להביט. לא לראות במו-עיניי את שחרד ליבי.
הדקות חולפות יותר לאט מן הרגיל, ואני משכנעת את עצמי כמה שהמקריות מוגבלת, תוך עצימת עיניי וייחול אל מעבר למצב שונה.
ולבסוף כצפוי הוא מגיע.
אני מורידה את רגלי מן הכסא ועושה מעט תרגילי שחרור קצרים לגופי. פנינה כבר נגשת ומחליפה לי כסא. במקום הכסא הגבוה והמשעמם. היא מביאה לי כסא עץ בצבע חום ובגובה נורמאלי, בעל משענת. היא מבקשת, שאשב זקופה עם גבי אל הציירים וזרועותיי שלובות על גבי המשענת.
רגע לפני שאסתובב, אני מצליחה להגניב מבט קצרצר לעברה.
* * * * * *
כן, כבר ניהלתי בעבר יותר מדיאלוג אחד עם גופה. לו רק ידעה המורה כמה היא צודקת, ייתכן שהייתה עוזבת אותי ואת ציורי לנפשנו. עכשיו גם מירי יודעת שאני מביטה בגבה, והיא בטח יודעת מה אני חושבת עליה. הישבן הסקסי הזה…כשאני מסתכלת ישר אליו, מונח לו ככה על הכסא, אני כמעט מוחלת לה.
אבל במחשבה שנייה ושלישית, לא. אין לה מקום השמור למחילה אצלי. המקום הזה, ששם הוא אמור להיות, עודו צורב וכואב ממנה.