חשיכה

"אחרית הימים הגיעה" הייתה הכותרת הראשית בעיתון החדשות שמצאתי ברחוב. התאריך גילה לי שזה אותו עיתון מלפני שנה, זה שבישר לעולם לראשונה את הבשורה המרה שכולנו עומדים להיכחד. זה לא היה נכון. אני נשארתי, ועוד כמה אנשים בודדים. כשהשמש נעלמה בבוקר שלא היה בהיר במיוחד, כולם היו בטוחים שזה רק עניין של זמן עד שכולנו נמות. כן, השמש נעלמה. נפלה מהשמיים. כבתה. אלוהים יודע מה קרה. העולם נהיה חשוך, והצמחים עד מהרה החלו למות. הצמחים, ובני האדם. חיות הלילה התרבו, לאף אחד לא היה מושג מה קרה לחיות האחרות. גני חיות לא היו קיימים כבר הרבה מאוד שנים, לא מאז המחאה הגדולה נגד גני החיות, שגרמה לאו"ם להכריז על שחרור כל בעלי החיים לטבע.
בהתחלה, החשמל עוד תפקד. כשאנשים הבינו שהמצב הזה לא הולך להשתנות, ושהשמש כנראה לעולם לא תחזור, הם נכנסו לפאניקה. לא היה מי שיעצור את הטירוף. מכיוון שצמחים לא גדלו יותר, היה מחסור חמור באוכל. אנשים החלו לריב על מזון, ושתייה נקייה, כי רוב החברות החליטו שאין יותר מה לעשות, ושעדיף למות כמה שיותר מהר מאשר לנסות לשרוד בתופת הזאת. אנשים הרגו אחד את השני בשביל כיכרות לחם, הפכו לחיות של ממש. ברגע שהשמש נעלמה, האור שהיה בבני האדם נעלם איתה. נותרה רק חשיכה. חשיכה, ואני.
אני לא יודעת איך שרדתי. אני כנראה לעולם לא אדע. אני רק יודעת שראיית הלילה שלי מעולה, שהגוף שלי לא זקוק לאור השמש יותר. התחסנתי, איכשהו. עברתי מוטציה, או שנולדתי עם אחת שמעולם לא פעלה עד עכשיו. והנה אני, עומדת בחשיכה המוחלטת, מחזיקה לאור הפנס שלי-שמלאתי בו סוללות שמצאתי בסופרמרקטים נטושים- וקוראת באותו עיתון שגרם לזן שלנו להיכחד, ספציפית משום שהוא לא נתן לאנשים תקווה. האדם שכתב את הכתבה הזאת היה אחראי למוות של מיליארדי אנשים לא פחות מהשמש הארורה.