טבעת המוות-פרק 2
"היי" הבחור ניגש אליי.
"היי" הרמתי את גבותיי וחייכתי חיוך עקום.
הוא צמצם את עיניו,"אני…אנחנו מכירים במקרה?"
הבטתי בטיילר והחזרתי את מבטי אל הבחור,"ממש לא".
הוא נעמד וקירב את גבותיו,הוא נראה מוטרד, "אני…את בטוחה?"
הרגשתי ממש לא נוח, הפנתי את מבטי, "כן. אני בטוחה"
הוא כנראה ראה שהתחלתי להרגיש כך אז הוא חייך חיוך קטן ואמר:" סליחה על ההטרדה גברתי"
"גברתי, באיזה שנה אנחנו?" טיילר צחק.
הבטתי בו עוזב את השולחן שלנו ומדבר עם האישה שהייתה לידו, היא הביטה בי רגע אחד ונראתה מופתעת, רציתי לקום ולשאול אותם מה קורה ואז מיקי דפק על השולחן שלנו והתיישב לידי,"היי חברה".
המשכתי להביט בבחור, מיקי סיפר משהו אבל לא הקשבתי.
"…אני לא בתול" שמעתי את המשפט האחרון של מיקי.
"רגע, מה?!" פניתי למיקי ופערתי את עיני.
"כן…היא לא הקשיבה" טיילר נשף באיטיות,"ואיך אפשר כשהחתיך הזה עומד שם?"
מיקי הביט על הבחור,"הוא?"
"כן" נשכתי את שפתי התחתונה כשהבחור הביט בי.
"הוא מתסכל עלייך יותר מידי" מיקי אמר.
"תשתוק כבר מיקי. הוא סתם נראה נחמד".
"נחמד" טיילר גיחך.
"אני לא בטוח שהוא בקטע של בנים" מיקי לחש.
הבחור והבחורה התקרבו אלינו ופתאום שמתי לב שיש לבחורה צלקת ענקית שחותכת את העין השמאלית שלה.
"אפשר להצטרף אליכם?" שאלה הבחורה.
"ככה סתם?" מיקי נראה מבולבל.
הבחורה נשמה נשימה קטנה והזיזה אותי כדי שתוכל להתיישב ליד מיקי, היא הצמידה יחדיו את הציצי שלה וחייכה אליו, "זה לא בסדר?"
מיקי חייך ועיניו נצצו, "אם את מתעקשת…תשבי כמה שאת רוצה"
הבחור התיישב ליד טיילר, "אתם מהאזור?" מיקי שאל.
הבחורה השתעלה קלות, "לא ממש"
מיקי הביט בי במבט חשוד ומשכתי בכתפי.
"מאיפה אתם?" טיילר שאל, הבחור הביט בו וחייך, "לא ממש רחוק מכאן".
"איפה בדיוק?" צמצמתי את עיני.
הבחור יישר את מבטו אל שלי ואני נשבעת בחיי שראיתי הבזק צהוב עובר בעיניו, עצרתי את נשמתי ושמתי את ידי על פי.
הוא גיחך והסיר את מבטו ממני, "פספסתי משהו?" טיילר שאל והביט בשנינו.
"אמה, כדאי שנלך" הבחור אמר.
היא הנהנה, "ביי לכם"
הם קמו והתרחקו משם, "איזה פריקים" מיקי צחק.
קמתי מהשולחן, הייתי נחושה ללא ספק לדעת מה ראיתי שם בעיניים שלו ומי שתי האנשים המוזרים האלה. התעלמתי מהקריאות של מיקי ועקבתי אחריהם.
"היי" אלכס עצר אותי בדרכי לצאת מהחנות, לא היה לי זמן לזה עכשיו.
הזזתי אותו ויצאתי מהסטארבקס כדי לעקוב אחריהם, משהו משך אותי לדעת מי הם.
הם זזו כל כך מהר, בקושי יכולתי לעמוד בקצב שלהם, כשהיינו יחסית רחוקים מבית הקפה הבחור הסתובב אליי וחייך, " ידעתי".
הבטתי לאחור ואז החזרתי את מבטי אליו, "אופס".
האמה נראתה מאוד כועסת, "מה את חושבת שאת עושה ילדה קטנה?"
"היי, אתם נגשתם לשבת איתנו". אמרתי כמו מטומטמת.
"זה היה כשחשבנו…" אמה טלטלה את ראשה, "לא משנה"
"זה משנה מאוד" אמרתי בכעס.
"מה שלא יהיה תשמרי מרחק ילדונת, זה לא העסק שלך" אמר הבחור.
"כן. ושלא תנסי לעקוב אחרינו שוב. לעולם. " אמה אמרה ושלחה אליי מבט מאיים, אמה והבחור התחילו לרוץ במהירות.
"נסו אותי" לחשתי בעיקר לעצמי והתחלתי לרוץ אחריהם.
תגובות (1)
כתיבה ממש יפה ! אהבתי! :)
אשמח שתקרא/י את הסיפור שלי!