טיול במרכז אמריקה 1

11/09/2015 691 צפיות אין תגובות

איך נפל דבר
ביום בהיר אחד גילה חושקת בנסיעה למרכז אמריקה ומאליה ברור שאני מזומן איתה.
גילה נועדה למעשים גדולים ומשנחה עליה הרוח היא מתמסרת במלוא תעצומות הנשק לייעוד הנכסף וככל שמתארך הזמן כך גדל החשק המסעיר את הגיונותיה וצובע את זוטות החיים סביבה בדוכרום חדמשמעי הלנו אם לצרינו.
יש מקומות, שאתה בוחר לנסוע אליהם, בגלל שהם מוכרים וחביבים ואחרים דווקא בגלל שלא. למעשה, גם על אלה שחישבת כי ניתן לוותר וברור שאין המדובר בגילה אתה יודע דרך ספרים, תמונות, רשמי אחרים וכדומה. גילה קוראת ואפילו מרשממת כל מה שמשייט לו בין השיטין של מדריכי תיירות, מרצונו או שלא וכבר יודעת אל נכון איך כל המקומות האלה טועמים בפי המבקר. היא מתבסמת באקסטזה הכמוסה עוד בטרם נחו רגליה שמה בפועל, אבל נחוץ לה לוודא, כי מה שנקלט בחושיה והשתקע בין דמיונותיה הוא באמת פנטסטי כדי כך או אולי קצת יותר.
מאז אותו יום סערה בהיר עברו עלינו שלוש שנים, בהן עמלנו להתעדכן פעם בחודש בהרצאות של מוזיאון ישראל על המתחדש בעברו של אותו אזור. יצאנו לרכוש לעצמנו מעמד של מומחים בעיני עצמם וגילינו עד מה נקל לצוף מעל גלי הבורות המקומית לגבי אותו חלק עולם נידח.
מאורעות הלכו ובאו והטיול ריחף בחללו של עולם כרעיון בשל למחצה, שהמציאות מונעת ממנו לקרום עור וגידים וכל אחד רואה בו מהרהורי לבו, גילה בתור הבטחה להווה הקרוב ואני בתור איום לעתיד הלא כל כך נראה לעין.
אז דרך כוכבו של שר ורשע בישראל, וגילה זרקה את הכפפה לזירה. שמעה אומרים שהדור הולך ופוחת, אבל מי ציפה לנפילה כזו ובהינף חתימה זינקה אל עולם הגימלאים. נפלה עלי מציאות חדשה ולפני שהשכלתי לעצב נתיבות מילוט סוגות בתירוצים התברר, בניגוד לכל התקוות, שיש כסף ויש זמן ויש כרטיסים ויש מצב שנוסעים.
כל אחד מאתנו מגיב על מצבי לחץ באופן שונה. אני מעדיף להתעלם, לטמון את הראש מתחת לכר ולהאמין ששום דבר לא קורה עד לאותו רגע מר ונמהר, שאתה יוצא באישון לילה, רועד מקור ומתח, אומר שלום לחתולה, שמרחרחת בתהיה במזוודות ושם פעמיך לשדה התעופה. גילה, לעומתי מתחילה כידוע את הטיול ממש מרגע שבו נתקבלה ההחלטה פה אחד לנסוע (הפה השני אמר לא). מכיון שהיא שונאת לעסוק בתורת הנסתר, כל מיני ספרים מתגבבים באתרים שונים בסלון ורשימות מחפשות להן מאגד בכל פינה פנויה בבית. הנייר סובל הכל ויודע הכל, אבל גילה טובעת מרוב פרטים שלא ממש מתמצקים לתסריט ובאותה שעה עצובה, שאנחנו נוטשים את הארנונה לשוט בעולם הגדול יש בידיה בעיקר שלד, שלא ממש העלה בשר.
אל על מורידה אותנו בשדה במדריד ונפנית לעניניה ומכאן ואילך אנחנו בעולם, ששפת אמו ואביו על טפם וצאצאיהם ספרדית ללא כתוביות. יורדים מהאוטובוס, כי אנחנו לא מספיק טובים לשרוולים וגילה ניגשת לאשנב אינפורמציה ושואלת מה עכשיו, בעוד אני מרגיע את מטען היד. אומרים לה משהו, שהיא לא מבינה ואני נשלח כמערך קליטה אלטרנטיבי בעוד היא נמלטת לשירותים. הגברת אומרת ברורות ואפילו באנגלית: "ימינה למעלה, שמאלה למעלה שער בי 12". הכל בתיאוריה ואף לא תנודת יד אחת. "מה זה פה, בשביל הוראות מהספר אני לא צריך אותך" כך אני רוטן לעצמי.
נפנה הצידה לעכל את המשפט ותאמינו או לא, היא צודקת. במחשבה שניה, מעולם לא שמעתי מסר מושלם כל כך. משפט קצר וקצבי, שקל לשחזר במחשבה כדי לבדוק את הביצוע ותואם למציאות ככפפה. על המדרגות מימין תלוי שלט "טרנזיט", המסדרון שמאלה ממנו מביא אותך לגרם מדרגות נוסף. טיפוס קל וכהרף עין אתה בשדרת האולמות, קצר כפי שהמסלול עצמו קצר. רק דבר אחד היא השמיטה, המכונת שיקוף על אם הדרך.
קצב הטיפוס איטי ומאחור לוחצים עוד ועוד. יש לנו יותר משעה עד לעלייה אל המטוס הבא, אבל תור הוא אף פעם לא מקום נעים לבלות בו. ליד המכשיר, דודה מבוגרת מרובת אצבעות עמלה בידים מיוזעות להתקלף את כל טבעותיה אחת לאחת, על מנת שהשער לא יצרצר. בלעדיה לא ינוע דבר, העולם בקצות אצבעותיה.
תורים כאלה הם הסביבה הטבעית של גילה. כמו אמבה היא מאבדת נוכחות מאחורי הגב שלפניה ומתגבשת לפניו מחדש בתנועת גלישה חלקה, כאילו עמדה שם מזה עידן ועידנים והחלל מעולם לא היה פנוי רגע אחד קודם. אני לעומתה חוליתן סטטי שרואה צל גבות כמכשולים ולא יפלא שעד מהרה נפער בינינו מתח רווחים, שמעיד עלי, שאני מפגר במילוי התחיבויותי הזוגיות.
גילה התממשה ליד המכשיר ועכשיו מפנה ראש אחורה ומורה לי במשפט נוזף, שלא לעמוד שם כסימוכין ללא ציטטה וחיש קל לחבור אליה. "אתה מעכב את כולם" היא טוענת. אני נענה לדעת הקהל, מסיט הצידה כמה נמוכי קומה בלתי משמעותיים ומתייצב ליד האליבי שלי. תלוי עלי תיק לי קופר ובו סכום לא מבוטל של נכסי ממון, שאמורים לשמן את דרכנו לאורך טיול של חודשיים. הפרוצדורה שלנו היא, שקודם עוברת גילה את מחסום הקול ורק אז אני מניח את הכספת על קרני המסוע, כדי שלא תחליף בעלות, בעת שהיא מגיחה לאוויר העולם מהצד השני.
משכנעים את השער וחולפים על פני הבריון בפתח, שמשלים את הבדיקה בסקירה חשדנית של אישיותנו ויכולים להצטרף לתנועת האוכלוסין, שזורמת לעבר שערי העליה למטוסים. המטוס הבא, תוצרת מקדונלד, סימפטי הרבה יותר מהבואינגים למיניהם. המושבים מחולקים בהגיון רב בתבנית 2-5-2 ואנחנו בעלי זכויות על 2 בלבד. גילה כבר לוטשת עיניים לחלקה פנויה של 4 בצדנו, שנחשבת לנכס רב ערך בטיסה בת 10 שעות.
אחרי 5 שעות טיסה גילה מנחרת קלות על 4 מושבים, שעברו הסבה למיטה ואני צופה בה בקנאה משני המושבים העלובים שלי, שאינם טובים לא לכסא ולא למיטה. בקצה השורה של גילה ישן לו בהסיבה על מושבו הבודד בחור שומר חוק (חנון במונחי התקופה) היספני ומבט לאחור מגלה עוד כמה טיפוסים כאלה, שכשרי המנוחה מנותקים אצלם ממגבלות התנוחה.
בשעה הבאה גילה מוכרת להיספאני זכויות על שני מושבים וחלון ואני מוזמן להשתרע על המיטה ואפילו למתוח רגלים. מי אמר שאי אפשר להירדם במטוס במחלקת תיירות.
בשעה האחרונה מזומן לנו הבילוי הידוע של מילוי טופסי הגירה ומכס. ישראלית שחרחרה, מבוגרת אפילו מאתנו, שנוסעת לביקור אצל כמה מאחיה המנהלים קניון במקסיקו סיטי מבקשת שנבדוק את הטופסיאדה שלה. היא מספרת בצער על אחד האחים, שחזר בתשובה במקסיקו. מרגע ששמעה, שהסנדביצים שלנו טורפים יחד גבינה בנקניק עקבותיה נעלמים אי שם בעמקי המטוס. (לא יעזור אם נזכיר לה, שלטעמנו בנקניק ישראלי ממילא אין בשר)

מחיקו
משתלשלים דרך שרוול כמו בכל ארצות התרבות, שאינן ישראל ודוהרים בעקבות גורלנו אל דלפקי ההגירה. תור אחד מקבץ את כולנו ויועץ מטעם עובר לאורכו ובודק אם המועמדים לאשנב מילאו כהלכה את טפסיהם. זו המצאה צפון אמריקנית חכמה וחוסכת זמן. הפקידים חובשי הדלפקים נראים מתוחים יותר מאתנו, הממתינים לשירותיהם. פקיד שמתפנה מצהיר מיד את קריאת ההזמנה "אדלנטה", שמקבילה כנראה ל "פרונטו" האיטלקית, שמתרגמת ל "נא לגשת" בעברית וכרגע נשמעת כקוריוז חביב. אחרי שתעבור את הויה דולורוזה של מאות סוחרים, שכל אחד מסלסל לעברך במיטב החביבות "אדלנטה" אתה מתחיל להבין, איך ניתן להיתפס לשנאה כלפי מילה ערכית כל כך.
הפקיד מבצע מקבץ מטלות רישום וחיתום בקדחתנות נואשת, עד שבא לך להרגיע אותו. מי יודע, אולי אתה מלחיץ אותו, או אם דורשים ממנו הספק, או שמא הוא מפסיד ארוחת צהרים. עוברים הגירה ומגיעים למכס ולומדים משחק חדש. העומדים בתור מוסרים לפקידה את הטופס, שמילאו במטוס בזיעת עטיהם ומוזמנים ללחוץ על כפתור לוטו. אם נדלק אור ירוק עברת, סע לשלום המפתחות בפנים. אם האור הוא אדום, בוא לכאן חביבי ותפתח מזוודות, אנחנו לא מאמינים בקריאת אופי ומבטי רנטגן.
השלב הבא גם הוא מפתיע. שלושה צעדים אחרי המכס אתה נחסם בשורת מוטות, וסוף הדרך לעגלה. כמו תינוק שנולד אתה נפלט מהרחם החמימה של פרוצדורות מגובשות אל אוויר העולם החופשי, מותקף ע"י אורות ורעשים ושלל שלטים תוקפניים, שלא אומרים לך כלום. אשה ושלוש מזודות מקורקעות ניצבים מאחוריך על פרשת דרכים, תלויים במוצא פיך ומחכים שתחליט אם לימין או לשמאל. במוח מרוקן אתה בוהה סביב לדלות רמזים, שלא לפצוח טיול במקח טעות. בשביל זה למדת ספרדית, שתגיד מה עושים עכשיו.
מולנו קובה של חלפן כספים, מאפשרת לדחות את ההחלטה. אנחנו פורטים במחיר טוב, אבל הפקיד שרואה את ההמון שוצף מאחורינו כבר מחליף שלטים, והבאים יקבלו שער נחות יותר. משמאל מצטיירת צורת שער ואחריו מוניות ועל כן מהמרים שזהו האות משמים. אנוש נמוך שואל אם מעונינים במונית ובתחילה אני מתעלם, כי יש לי דעה קדומה על מקדמי מכירות. לפי הספר אמורה להיות פה קובה של חברת מוניות. אכן כן, אלא שהיא ממוקמת בחוץ, צמודה לשער כדי לשאוב מסמכותו, אולם נטולת תקרה רשמית. יוצאים, ובחוץ סואן הרעש עוד יותר, הולם ישר בפנים והקובה מתפלגת לשתיים, אחת יותר מדי. אין זמן להסס, הלנו אם לצרינו, את מי מעדיפים. הבחור מהקובה הרחוקה כמעט מתעופף מעבר לדלפק במאמץ למסמר עוד צמד לקוחות. בקובה הקרובה בחורה בעלת קלסתר יפני, מנסה באנינות לתפוס את עינינו מבפנים. הפסידה, מה לעשות, אנחנו ישראלים, מכורים למימיקה, מגיבים למי שצועק חזק יותר, אפילו דוחף את הכרטיס לידים, לזה אנחנו בנויים. מקריבים 12 דולר בשביל מונית, שתשאנו לעיר אל מלון קתדרל בקרבת הסוקלו (כיכר העיר). המקדם מכירות הדחוי עכשיו דוחף אותנו למושב להוכיח שגם לו חלק ונחלה בנו.
הערב מתחיל לרדת כשאנו נכנסים לעיר ספונים במונית, שמנווטת את דרכה פנימה בין ים המכוניות ואורות הרמזורים. הרושם הראשוני לא מעודד, עוברים באזור תעשיה/מסחר והבנינים נמוכים ואפרוריים, מקבצי כוורות של חנויות צמודות זו ליד זו כולן אחיות תאומות, הבניה מרובעת, תכליתית בתכלית, מזכירה עיר ערבית. אנשים נמוכים, כהים, חושבים את עצמם לתושבים בני המקום ושוב חנות אחר חנות, נפלנו על אומה של סוחרים. מקיפים את הסוקאלו בפקק איטי. במרכז העיר גושי בתים בסגנון ספרדי, אטומים כלפי חוץ, כבדים וחסרי חן, כהים מעשן מכוניות. פיגומים בכל מקום, תמיד לפני תיקונים או במשך תיקונים, אף פעם אין משהו במצב תקין. נעצרים באמצע הפקק ליד המדרכה סמוך לפתח שנראה כמו עוד חנות. הנהג טוען שזהו המלון, מה לעשות, צודק.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך