טיול במרכז אמריקה 11

גיחה למיגואל דה איינדה
בבוקר המחרת נוסעים לתחנה מרכזית ותופסים אוטובוס למיגואל דה איינדה, זו העיר השכנה, שאותה זממנו לראות מלכתחילה. החברה המארחת אותנו באוטובוס שלה נקראת החץ הצהוב ואין רמז למתחרות. המילה הספרדית לחץ היא פלטשה בעוד שבאנגלית, פלטש היא הנוצה שמרכיבים באחורי החץ. אני מוכרח לדעת מי המקור ומי שינה את המילה ממשמעותה המקורית. הצרפתים עומדים כמובן לצד הספרדים וגם אצלם פלטש משמעותו חץ. בלטינית קוראים לחץ עם נוצה "פינה" לא נראה לי שאני עשוי למחקרים כאלה.
נוסעת אתנו אמריקאית מבוגרת, שמרגישה כמו בבית. היא מתגוררת בביתה של חברה וכשבודקים מעט יותר לעומק, חברתה מטיילת לה בעולם והיא מחזיקה עבורה את הבית. העיר בנויה על גבעה ומי שמטייל במרכזה, שעל ראש הגבעה בטוח שנפל לעיר אמריקאית או לפחות אירופית. התפאורה ספרדית, אבל האנשים וכלי הרכב רובם ככולם אירופאים. ככל שאתה מתרחק מהמרכז אתה חוזר לפגוש את האוכלוסיה המקורית, שאין קשר בין אופי החיים ורמת החיים שלהם לאלה של תושבי אזור העילית. המחירים במרכז הם על כן מעל ומעבר, גם מבחינת עבודות אמנות שמתומחרות בדולרים וגם במסעדות. ההיצע אחר לגמרי ממה שאתה מוצא בישוב מקסיקאי רגיל.
במקרה אנחנו עוברים ברחוב כאשר בעל מבנה בנקודה המרכזית ביותר בעיר פותח את דלת העץ הסתמית של המבואה לבנין. אמריקאי עוטה חלוק ביתי מהודר חושף לרגע חצר מפוארת בסגנון כמעט מלכותי. קחו בחשבון שהמדובר במרובע בניה של 50 על 50 מטר בן שתי קומות שבזמנים מודרניים נדיר למצוא אותו משמש למגורי משק בית אחד. לרוב תמצא רכוש כזה מחולק בין עשרה ויותר עסקים, שגם ככה מתקשים בהחזקתו ועכשיו נסה לאמוד כמה שווה אותו אמריקאי.
במרכז מתרבעות להן מספר כנסיות מרשימות, שעבור הזרים הן תפאורה בעוד המשתמשים הממשיים הנם מקסיקאים, שחשים זרים בעירם שלהם. פנסיונריות אמריקאיות מציבות דוכני ציור בחצרות המנזרים ומחפשות את יעודן האמיתי בהעתקת קשתות. הספר שלנו מיושן שנה אחת בלבד וכשהוא שולח אותנו לעסקים ברחוב מסוים מתגלה שהרחוב כבר איננו. חנויות אמנות, ספרי עילית, מספרות כלבים ומסעדות פאר, כולם סגורים ושלטי למכירה מאובקים תולים במעוקם על חזיתותיהם החרבות. הרחוב פשוט איבד את חינו בעיני הזרים בין ערב לבוקר. כל אלה מוצרים שהאוכלוסיה המקומית אינה נזקקת להם, שלא להזכיר כי חברה ספרדית הינה שמרנית ואיננה מחליפה חנויות בקצב של גרביים. יותר מכל מקום אחר אתה נתקל בקבצנים, בעצם קבצניות, שמחנכות את צאצאיהן למקצוע, שבעיר הזו כנראה משתלם למדי.
ויקיפדיה מלמדת שהישוב הוקם ב 1555 ועם גילוי מכרות כסף צפונה לה הפכה נקודת מבצר חשובה בדרכן של השיירות. תושבי האזור התמרדו מספר פעמים וב 1810 היתה הישוב הראשון ששוחרר במלחמת העצמאות. אז הסיפור של המרד בגואנחטו הוא חלק קצת פחות מוצלח של אותו מאבק.
עוד מסתבר שאמריקאים, בעיקר בוגרי מלה"ע 2 שאמצו את העיר הקימו בתי ספר מפורסמים לאומנות. עכשיו מבינים יותר מהיכן צצו ציירות הקשתות ומהיכן מקורם של עוד מצגי אמנות שפגשנו בהמשך.
בנסיעה חזרה, האוטובוס הופך למאסף ומסיע ומוריד פועלים וגם נשים שבאו מכפרי הסביבה כדי למכור "אמנות מקומית" לזרים המציפים את העיר. אחת כזו מתישבת ליד גילה ומנסה למכור לה משהו וכשגילה מסרבת היא מבקשת, שתשלם עבורה את כרטיס האוטובוס.
התלמידים עדיין שוהים במלון, שבאמת איננו מן המעולים ולמעשה הפליא אותי בלילה הראשון כיצד הוא ממשיך להתקיים בעוד אנחנו הלקוחות היחידים לאותו לילה. החלון שלנו תלוי מטר אחד בלבד מקודקודם של עוברים ושבים בסמטה שכל רוחבה כשני מטר ומולנו מתנשא קיר אטום. אנחנו שותפים מלאים לחיי החברה ובבוקר אני מספיק לקלוט את פקיד משרד הבריאות כשהוא נוקש על דלת השכנים כדי לקבל מהם דיווח כלשהו. מסקרן לדעת מדוע נחוץ דיווח יומיומי בתחום הזה.
בשעה חמש אנחנו מתעוררים לאוויר שחרית צונן ועוזבים בעזרת הטקסי הנאמן, שממתין לנו כבר חצי שעה קודם. העיר לאון שוכנת על מישור ועל כן היא הגדולה מבין ערי האזור, כמליון תושבים טבין ותקילין ולידה שוכן שדה התעופה השכונתי, מרחק חצי שעת נסיעה מגואנחאטו.
מבנה אלגנטי נאה ולא יותר מארבעה דלפקים, ששלושה כבר מאוישים בשעה חשוכה כזו, פרט כמובן לחברה שלנו. דוגמיות מענינות של אנשי עסקים אמריקאים משוטטים בחוסר מנוחה, כל כך שבלוניים למרות, שכל אחד לבוש לכאורה בטעמו שלו. כולם כאחד רתומים למזודה עסקית יקרה ועטויים בלייזר ופרצופם האדמדם אירופי מתמר גבוה מעל ראשם השחרחר כהה של אזרחים מקומיים. בכניסה לבדיקה הבטחונית כל אחד מהם משיל כמובן מאליו את נעליו מעל רגליו ומשחרר מרתמתה את חגורת המכנסים לנוכח עינינו המשתאות. שלא כמונו, הם ממריאים מכאן במטוס אמריקאי הישר לתחומי ארצות הברית, שבזמן האחרון סובלת מסף גירוי נמוך. אנחנו חודרים לאולם הנוסעים בלי שעושים לנו בושות כאלה. באולם הוקצו ארבעה חדרים לחנויות בלי מכס. שתיים מהן מצאו שימוש יעיל יותר, האחת למשרדו של מנהל השדה והשניה מחסן לחמרי ניקוי. הקניה המסעירה ביותר שהתממשה לנגד עינינו היתה שני עותקים של עתון הבוקר.
הדיילת באולמנו של שוחרי מקסיקו סיטי עוברת באולם בקרב הממתינים, נוסע אחר נוסע ותולשת את כרטיסי העליה למטוס. כשמגיע הרגע, נפתחת הדלת ונוסעי שתי טיסות משני האולמות מתערבבים יחדיו בתהלוכה רגלית. שני דיילים מעיזים כל אחד את נוסעיו שלו לכיוון אחר. המיון פשוט למדי, פרצופים בלונדיים שמאלה, מקסיקאים ישר. אותנו מתיגים אוטומטית לתור של ההם ורק הדילת זוכרת אותנו לטובה. יחד אתנו נוסעים לעיר הגדולה נגנים (מאריאצ'י) על כליהם ומדיהם הזרועים נוצצים. הזמן הוא תקופת סוף שבוע ועל כן קל לשער, שהם בני המקום שנוסעים להרוויח בעיר הביקושים המבטיחה.
המראה- עשר דקות, טיסה- עשרים דקות, נחיתה- עשר והגענו. מהאויר, מקסיקו סיטי נראית מאורגנת להפליא. העיר נפסקת באחת לאורך קו ישר של תעלות, לא ממש ברור לי מאיזה כיוון.
נכנסים למסוף גדול של טיסות פנים ומבלים שעה של המתנה בלעיסת סנדביצים וביקור בשירותים. הפקיד הלא חכם מגואנחאטו רשם לנו יציאה ממסוף B ואנחנו עולים לשם ונבהלים לנוכח שפעה אנושית עממית, שגודשת אולם גדול ואף לא כסא אחד פנוי לרפואה. פקיד אחד ואחריו שני בוחנים את הכרטיס שלנו ומורים לנו לרדת וללכת בכיוון אחורה. הזמן מתקצר והולך ואני נכנס לפאניקה, ככל שהיציאות ממסוף B שולחות אותנו עוד ועוד אחורה. הסוף הבלתי נמנע הוא, שאנחנו עולים בדיוק על אותו מטוס שבו הגענו ודרך אותו שרוול שממנו הגחנו שעה קודם לכן, במסוף A דוקא.