טיול במרכז אמריקה 13

סיודאד קונסטיטוסיון
200 ק"מ אחרי, נכנסים לתחומי העיר סיודאד קונסטיטוסיון (עיר החוקה), שאמורה להיות מרכז של אזור חקלאי פורה. הבתים מפוזרים ביד רחבה לאורך הכביש ונזהרים שלא להרחיק לעומק רב במיוחד משני צדיו. הרחובות נראים שוממים וסחופי רוח והצמחיה קשת יום.
כביש פנימי מתמשך לאורך הדרך הראשית משני צדדיה ומאפשר תנועה איטית יותר בתחומי הישוב. מאתרים מלון על אם הכביש ויוצאים כדי להירשם.
איך שיוצאים מהחממה של המכונית והחום מכה בנו בכל פה, אקלים של תנור בישול צולה כל נפש חיה, שמעיזה להתגרות בו ולחרוג מתחומי מיזוג האוויר של הרכב.
נימלטים פנימה אל פקידת קבלה מעט אטומה, שאנגלית לא נמנית על שלל השפות המוכרות לה. מקבלים חדר בספרדית ומושכים מזודות לקומה השניה. השירותים סתומים ואני מחפש את המלה אינסטלציה במילון ומבקש טיפול. בעוד צוות המלון שמבוסס על טהרת הנשיות מחפש אחר המטפלת בקולחין אני מבצע טיפולים משלי עד שהפקק משתחרר. יורדים לחדר האוכל, שבו ישובות שתי קבוצות נשים בהסבה חברתית שנראית מקצועית למשעי ומקיימות דיונים תוך כדי המתנה להגשה. המסעדה מנוהלת ע"י שתי נשים מבוגרות, שהזריזות נטשה אותן מזה שנים רבות, אפילו יחסית לקצב המקומי.
בינתיים התחלפה פקידת הקבלה של בוקר בפקידת הערב, שציוניה באנגלית לא ממש משופרים מקודמתה. מסבירים לה, שבאנו לעשות ביקורת לויתנים באזור הזה ואם תוכל בטובה להזמין לנו מקום אצל הקפטן ליום המחרת. היא מדברת וקולטת רק בספרדית ואני מעביר לגילה, שמדברת וקולטת בעיקר בעברית ומהצד מתערב לו לקוח נוסף, שמבקש אף הוא להצטרף למסע ציד הלוויתנים שלנו. הצד המעניין בדבריו, שהוא מביע אותם בעברית צחה. ככה אנו מתוודעים לאבשי, ישראלי מעניין בסביבות גיל הארבעים, ידען מופלג בכל דה והא ואיש רעים להפליא, שמסוגל להתחבר כהרף עין לכל מה שזז. אם תשים אותו בכפיפה אחת עם חבר נזירים ממסדר השתקנים תמצא אותם כעבור 5 דקות שקועים בשיחה של שבת אחים גם יחד על נפלאות הדיבור.
נדברים לעשות פגישה של ערבית כשידעך החום ובינתיים עולים לחדר, אני כדי לנוח ממה שלא עשיתי עד עכשיו וגילה כדי לסדר שוב את המזוודות. אין מנוחה לרשעים וצרצר אלמוני, ששמעה של גילה הסעיר את דמו מתחיל לנסר לה סרנדות בלי שום בושה. החלונות סגורים והבניין עשוי כולו בטון ובלוקים, מאחורי הארונות אין מקום להתחבא ונותר רק השטיח מקיר לקיר שיכול לספק מחסה למשורר הפעלתן. כמו כלב בילוש אני מאתר על ארבעותי קיפול מיותר בשטיח, שהמאריאצ'י הקטן מנסר מתוכו. סותם לו את האויר בשקית נילון והשלווה שבה לשרור במעוננו הארעי.
בערב, העיר מתחילה לרחוש מעט יותר חיים. נוסעים בעצלתיים לקצה אחד של העיר ואז לקצה השני ובשוליים מגלים סופרמרקט ענק ורושמים הערה לשימוש חוזר. מתישבים בחנות-קיוסק- מסעדה על כוס מיץ תפוזים וגלידה ומתחילים לתחקר את אבשי. נשוי ואב לצאצאים, שמנהל עסקי סחר בתוצרת חקלאית ופעם בשנה לוקח חופשה מהעסק ומהזוגיות ושוזף את העולם לבדו, כשהוא מתחבר ומתנתק בכל מקום בקלילות וחופשיות של פרפר בן חורין. פה ושם הוא מזכיר גם התעסקות בחוות ייצור חקלאיות, שישראלים מחזיקים במקסיקו. מאחר שהכרנו וגם שמענו על אנשים ממשיים, שזה תחום עיסוקם אין סיבה שלא ניקח אותו ברצינות. השאלה היא רק אם יש לאנשים כאלה פנאי לפרוק מעליהם כל רסן למשך תקופות ארוכות ולהרשות לעולם להתנהל לבדו.
בבוקר אוכלים מפרי הסופר ונכנסים לרכב השכור של אבשי, שאגב איננו לא מרצדס ולא ג'יפ אלא בן תערובת שפל יוחסין כשלנו ונוסעים לכיוון החוף המערבי. אין סכנה שנתעה כי רק כביש יחיד מוליך לבאהיה (מפרץ) מגדלנה, אבל אפשר בקצהו לפנות לסאן קרלוס שהוא כפר דייגים צפוני יותר ויש בו אפילו מלון או שניים, או כמונו לסאן מתאו בחלקו הדרומי של המפרץ. על סאן לוקאס נאמר כי המפרץ שם הולך וצר ודוחק את הלויתנים למרחק ראיה מהרציף עצמו. אנחנו לעומת זה נצא לרדוף אחריהם בסירה ללב המפרץ, באזור שבו הוא מתרחב למלוא היקפו. למעשה, זה מפרץ כמעט סגור שהפתחים הצרים שלו לא מאפשרים לגלי האוקיאנוס הפרועים להשתולל ובזכותם מליחות המים גבוהה במעט והם גם חמימים יותר.
הקפיטן הבטיח וגם מקיים ושלטי פרסומת מנחים אותנו אל בסיס הבית שלו על דרך העפר אל החוף. יש לו משרד קבלת לקוחות באחד מחדרי הבית ושם אנחנו עוברים את האינדוקטרינציה הדרושה כהכנה להצטרפותנו למשלחת התבוננות בלויתנים.