טיול במרכז אמריקה 21

ממתין לנו מחר רכב שכור מחברת הרץ, שעל גביו נחרוש את חצי האי יוקטאן במשך 5 ימים. פרסומות באינטרנט השלו אותנו להאמין, ששכירת רכב במקום זולה יותר מהזמנה דרך סוכן נסיעות מישראל. במקסיקו סיטי התודענו אל המציאות ומיד התקשרנו לבנותינו בישראל והן הזמינו עבורנו את הרכב ושגרו את האישור בפאקס למלון בעיר קריל.
ביום שבת בבוקר מעדיפים מונית על אוטובוס בגלל בטלנות גרידא ומוסעים אל משרד קטן של חברת הרץ בלב רצועת המלונות. שילמנו על רכב מסוג בי, בן כלאיים מקומי עלוב ומצופף שרקחו יחד רנו וניסאן. במקומו מוסרים בידינו דודג' אמריקאית מיושבת ומשוכללת בשם ניאון. הם מתאימים כנראה את עצמם לדרישה של תושבי המלונות.
משלמים עבור ביטוח מלא למן הדולר הראשון ולמרות זאת ממלאים יחד עם המכונאי דוח סקירה מפורט על מצב הרכב. אני משתאה לראות שמה שמעניין אותו זו בעיקר אסתטיקה חיצונית. פה נקירה, שם מכה, שפשוף, סריטה, כל פגם נרשם ומתועד כמו חבר שופטים סביב גופה של מלכת יופי. כבדרך אגב מוסיפים, שמיכל הדלק ריק כמעט לחלוטין וזו עשויה להיות בעיה. בכל רצועת המלונות אין תחנות דלק ועל כן עלינו לנסוע כעשרים ק"מ בתקווה למצוא תחנה בתחילת הכביש הבינעירוני. הזכרנו שבמקסיקו אין תחרות ופועלת אך ורק חברה ממשלתית, שהתחנות שלה ממוקמות בכניסה לערים. ללא מיכל מלא, אין מה לצאת לדרך.

יוקטאן
גילה קבעה מטרה ראשונית בכפר דייגים בשם ריו לאגארטוס בחוף הצפוני של יוקטאן, על מנת לחזות בלהקות פלמינגו בטבע. תחילה נוסעים מערבה לעבר כביש 18, כביש שיש לו שתי גרסאות, האחת באגרה והשניה ללא תשלום. מאוחר מדי מגלים, שהכניסה לכביש החופשי מתחילה בקנקון העיר ומכיון שלא שמנו לב למפה מוצאים את עצמנו על כביש האגרה. הכביש שומם כמעט לחלוטין עובר בין משוכות גבוהות של צמחיה ומדי פעם מתנהלים לאורכו כפריים נוהגים בחמור עמוס קנים קצורים. בהזדמנות ראשונה ממזערים הפסדים ויורדים אחרי תחנת גביה ראשונה אל הכביש החופשי.
הכביש החופשי מתפתל ועובר בין ישובים וקשה לנוע בו בצורה שוטפת. בכניסה לכל ישוב וביציאה ממנו מתוחות לרוחב הכביש המקפצות המקסיקאיות המפורסמות, הטופס שאין כמותן לשכנע כל נהג להאט לכדי מהירות של זחילה. ליתר אפקטיביות מפוזרים לאורך הישוב עוד כמה וכמה פסי שכנוע כאלה אפופים בשלטי התראה ואין ספק, שדי בהתעלמות אחת כדי לשכנע את הנועז בנהגים לרסן את דחפיו.
כאשר הישוב גדול במיוחד אתה עשוי לאבד את הדרך, מכיון שהכביש אינו חוצה אותו בקו ישר והשלטים לא תמיד בולטים לעין. אחרי נסיעה ארוכה מדי מתקרבים לפאתי ישוב הדייגים שחיפשנו. למכונית זרה הנכנסת אליו יש כנראה משמעות אחת בלבד וכאשר אני מוריד חלון אין צורך אפילו לפתוח את הפה כי מיד מורים לי לאיפה עלי להמשיך לנסוע כדי להגיע למעגן.
נעצרים ליד מזח בטון מרובע קטן שלידו סירות אחדות מול חלקת מים גדולה מוגבלת ברקע ע"י משטחי צמחית מנגרוב. שני לובשי מדים שומרים זה על זה ומסתכלים בנו בעיניים אטומות בעוד אני מנסה לפענח את רמת הסמכותיות שנודפת מהם. מישהו ניגש לחלון המכוניות ומודיע, שהקפטן נמצא בדרכו אלינו ורק אתו ניתן לסכם דברים.
מגיע מקסיקאי מנוצה בזיפים, צולע כמו קפטן תיקני ולראשו כומתה כהלכה ומתחיל לנהל מו"מ. אנחנו בעמדה נחותה מראש מכיוון שכבר טרחנו והגענו כל כך רחוק ועל כן נשלם חמישים דולר עבור שיט של שלוש שעות. התשלום מידי, יוצא מכיסנו ועובר אל כיסו. איך יתפזר אח"כ לאלוהים פתרונים.
יורדים לסירת פיברגלאס מצויה ועל ההגה מתישב מקומי, גם הוא לא מגולח ובודאי שאיננו הקפטן. לתואר זכאי רק בעל הסירה, הוא בעל הממון, הוא בעל הדעה. הנהג או איך שנקרא לו אולי איננו בעל הדיעה, אבל מומחה מאין כמוהו בביצה המקומית שלו. מכיר את החי והצומח לפרטי פרטים, מצטט שמות מדעיים ואנגליים כמו מילון משייט ועיני הנץ שלו מתאפסות גם על הציפורים הבישניות ביותר, שחבויות בצל סבכי המנגרוב.
מטרטרים לתוך הלגונה בין גדות של מנגרובים והנהג מסביר, שההוריקאן משנה שעברה חולל שמות בצמחיה ועל כן עצים רבים מתים יבשים על עמדם. גושים חומים בהיקף של מטר תלויים במעלה גזעי עצים הם בתי טרמיטים, שלא מצאו קרקע יבשה להתישב עליה. שקנאים וקורמורנים מהווים כרגיל רוב מוחץ של אוכלוסיית העופות. השקנאים האדישים, כבר שקופים עבורנו, חבל לבזבז עליהם מבט. הקורמורנים מוגי הלב תורמים את אפקט התנועה לסביבה הקפואה ומזנקים אל תוך המים כאשר הסירה מרקידה את גזעי העץ הצפים, שהם ניצבים עליהם בשורה בכנפיים פרושות לייבוש. הלבנית הגדולה בולטת בשטח במדיה הצחורים. רגליה החשופות בוצעות את משטח המים הרדוד בצעדים מדודים ועיניה סורקות במבט מרוכז את משטח המים לפניה. רביעי בקבוצת עופות המים הגדולים הוא הנחשון, שניצב בתנוחות קלאסיות על הענפים בחצי גובה העץ ונוצות פדחתו מתבדרות מאחורי ראשו. אנפה שמתמזגת בין הענפים כפופת ראש כמו מנהל חשבונות מדוכא היא ציפור נדירה למראה, אולי משום יכולתה להתמזג עם הרקע. כל אלה מפוזרים בצורה דלילה למדי לאורך נתיב הנסיעה וצריך להניח שהדייגים המקומיים מתחרים בהם במרץ ומדלדלים את הסביבה הקיומית, שבה עליהם להתרבות.
בטרטור ארוך ומתיש אנחנו מתקרבים לגבול הלגונה אל להקת הפלמנגו המובטחת. הנהג מצביע בשתי נקודות נוספות על להקות קטנות אחרות ואנו מוודאים בעזרת המשקפת במי המדובר. לדבריו, הגישה לאזור המחיה של להקות אלה קשה במיוחד והתפוקה, דהיינו מספר הפרטים מועט.
להקה בת חמישים פרטים מתגלה לעינינו במלוא הדרה כשהיא חונה על שרטון חול שעולה מתוך המים. הנהג מפחית מעט את עוצמת המנוע כדי לא להתקע בחול והלהקה כאיש אחד קמה ועוקרת ממקומה טופפת בצעדי מחול קצובים להתרחק מהאיום המרעיש. פרטים אחדים מודדים בחשש את הפער המצטמצם וכנפיהם נפרשות בהכנה להמראה ואני מורה לאיש להשתיק את המנוע. הטעם הטוב המקומי מחייב גישה תוקפנית יותר, שמרימה את העופות לאוויר בפנטזיה של איברים ורודים מתנפנפים ברוח, בדיוק כמו שחוללה הסירה שהביאה אותנו לאי העופות בלגונה מריה מגדלנה בבאחה. הנהג שולה מקרקעית הסירה מוט ודוחף אותנו לאט קדימה בעוד העופות נרגעים ומסתפקים בהילוך קדמי מתון.
הפלמינגו הוא מקבץ איברים, שכל אחד בפני עצמו נראה אקזוטי ומעודן, אך בתור צרוף הם מקרינים תמונה של כוונות מנוגדות. נדמה כאילו כל איבר מנהל מדיניות משלו. גוף קטן ומחוטב מפלסטיק ורדרד משתדל כמו לולין לשמור על איזון תמידי הרחק מעל הקרקע, כשהוא נישא על שני מוטות רגליים דקיקות שפוסעים בחיישנות אנינה של אריסטוקראט. מוצאו הקדמי מתחבר לצינור עבדקני עבה ומפותל שבקצהו ידית פיסולית מוזרה ומעוקמת. הצואר בעל רצון משלו מטלטל בעוז מלמעלה במאמץ נואש לאלץ את הרגליים לקצב טפיפה מהיר יותר.
השקנאי לעומתו מזכיר מטוס קרב פונקציונלי. כל איבריו מעוצבים בהרמוניה מלאה לתפקידם בחיים, למלא את כרסו האינסופית של בעליהם.
כאשר עינינו שבעות מהעדר הורדרד מוריד אותנו הנהג על חולית, שבאמצעה רצועת מים כהה. הוא טובל בה יד ומציג לעינינו את תוכנה, גבישי מלח ריבועיים ומעליהם מפרפר במים החפונים יצור קטן שרגליו נדמות כשערות דקיקות. אלה הסרטנונים שמהם ניזון הפלמינגו. הם מגיעים לשלולית עם הגאות בסערת גלי הים ומתפגרים בתוכה בגלל המליחות ובמותם מעניקים למימיה צבע כהה. לפלמינגו הם מעניקים את צבעם הורדרד האופיני.
מתניעים ונסוגים מהאזור ומתחילים את הדרך חזרה. מולנו נשמעת נהמת מנועים ושתי סירות נוספות דוהרות בתכליתיות לעבר הלהקה, שזה עתה נרגעה. הם כנראה יבצעו את אפקט הנוצות המעופפות. נוסעים בדממה ופוגשים את מכרינו הותיקים תקועים עדיין במקומם על הענפים, מעבירים את שעות הצהריים. הנהג, שביסודו הוא אדם ביישן מוטרד עכשיו בשאלה כיצד יעביר לנו את מושג הטיפ מבלי שיצטרך לבקש במפורש. חברו שמחזיק את הסירה בעת שאנו מטפסים ממנה מתבטא בשבילו וסבור שרק בזכותו אנו שולחים יד לכיסים ועל כן זכאי לחלק מהשלל. ממהרים לחסות בצל המזגן ויוצאים בדרך חזרה דרומה.