טיול במרכז אמריקה 27

לנו יש ביתן משלנו והשכנים הצמודים לנו הם צמד הולנדים, שמגיעים כחלק מלהקה אתנית אחידה. כמו רוחות רפאים הנחבאים מאור השמש הם התגנבו פנימה בשעות הערב המאוחרות ויצאו עוד לפני שירת הציפורים של הבוקר. בביתן ממול השתכן צמד אמריקאים מטופלים בשתי ילדות קטנות, היא מורה יהודיה וגם הוא משהו. אין להם פרוטה על הנשמה כי הגיעו בסופו של טיול ארוך במרכז אמריקה ולטענתם גם נגנב מהם כרטיס האשראי, אבל כלפי חוץ הם שופעי אופטימיות, הלואי עלי. באכסדרה שלפני החדר מתוח ערסל ואני וגילה מתנדנדים עליו חליפות. אני מרשה לעצמי להיות נדיב, כי גילה איננה האדם שיתמיד לשבת זמן רב במקום אחד.
אוכלים ארוחת ערב במסעדה של הלודג', לא משהו לספר לחברים פרט לאווירה. האמריקאים זוממים להתעלק על חשבוננו, אבל נהדפים ברוב תחבלנות. החושך הולך ויורד ואפילו תרנגולי הבר נעלמים ממשטח הדשא ואת מקומם תופשים היתושים, מה שלא ממוסגר מאחורי רשת נענש קשות. אין להם כבוד אפילו למי שמנסה להתחמק בנדנודי ערסל.
בשעה אחת עשרה בלילה משתתק הגנרטור ועלטה יורדת על היקום, ברוב התחשבות השאירו לנו נר וגפרורים לנדודי לילה. גילה מאוד מתרגשת מהניתוק הזה משרשי הציויליזציה, כשהיא שוכבת לה קשובה לרחשי הלילה וחשה את החושך כשמיכה עבה שעוטפת אותה סביב.
טיקאל כאמור, בנוסף להיותה אתר עתיקות היא גם ג'ונגל ועל כן קבענו אתמל בדלפק המדריכים שבבנין הראשי פגישה ב 6:30 עם מדריך שיוליך אותנו בבוקר מנקודת ראות זו. נרגשים אנו מתיצבים בשעה היעודה וסביבנו אין שמץ של מדריך. האחראי על הדלפק מתכחש לדבריו מאתמול ויועץ לנו לחכות עד שעה 7:00 שאז יגיע מדריך ונוכל להתמקח אתו על המחיר. אני בעד לנטוש את הנושא ולערוך סיור עצמאי כל עוד הבוקר צעיר ובעלי החי פעילים. צועדים לקראת הכניסה ומולנו מגיחה שכנתנו המורה שהספיקה להיכנס לשמורה כבר ב 5:30 בבוקר וכעת יוצאת משם עייפה אך מסופקת. אלה שעות שבהן אין מי שיטריד אותך בשאלות תפלות של כרטיסים ודמי כניסה וכיוצא באלה. אני מפציר בגילה שננצל את ההזדמנות ונפלוש כל עוד לא הוצב שומר, אבל היא כבולה באמונות תמימות משלה, שמדריכים מכילים מידע אזוטרי שבני תמותה רגילים לא אמורים לדעת. חוזרים לשער ובאמת בשעה 7:00 מופיע מדריך שמסביר כי האוטובוס הראשון שאמור להגיע ב- 6:30 נתקע והוא הגיע זה עתה באוטובוס הבא ומיד ישמח להצטרף אלינו אחר כוס קפה הבוקר שלו.
גילה משתכנעת סוף סוף שאנחנו מבזבזים זמן לשווא ואנו מוותרים על שירותיו ופורצים פנימה, אלא שברבע השעה הזו חלה כבר תפנית משמעותית ועל כן נשלם גם היום דמי כניסה תקניים.
לפנינו חודרת בעד מסך העצים חבורת מטילים צעירים דבוקה לגבם של מדריכים אמינים יותר, שכנראה לנים במקום ואינם צריכים להגיע לכאן באוטובוס של הבוקר. פונים לאזורי פריפריה שלא כיסינו אתמול ואשר תנועת המטיילים המסתעפת אליהם דלילה מאוד גם בשעות השיא, שלא לדבר על שעת בוקר קרירה זו. שתי ציפורים רגליות חוצות לפנינו את השביל וליד קבוצת עתיקות נטושה צונחות עלינו מלמעלה פיסות עלים ירוקות. מרימים מבט אל על והנה להקת שאגנים דוחסת לפיה עלים בחגיגה של ארוחת בוקר, 30 מטר בכיוון לשמים.
גילה שואלת מדוע יש כל כך מעט קופים, למרות שהג'ונגל מלא מבחר עלים ירוקים מכל המינים והסוגים. למזלי תרגמתי לפני הנסיעה פרקים מספר אקולוגיה עבור בתנו הסטודנטית ושם בדיוק מוצג ההסבר לשאלה. עצים אינם אוהבים להיות מאכל לקופים ועל כן מגינים על עצמם בעזרת מידה גדושה של אלקלואידים וטנינים. הטנינים מונעים את עכול החלבון ואילו האלקלואידים רעילים ועל כן מבחר העלים, שכשרים לאכילה איננו כה נרחב כפי שזה נראה. למעשה, מתוך מספר גדול של מיני עצים, נצפו הקופים ניזונים מאחוז נמוך ביותר, בעיקר כאלה שעליהם מכילים אחוזי חלבון גבוהים מאחרים. גם מעצים אלה נבחרים העלים הצעירים יותר ומתוכם ננגסים רק אזורי הפטוטרת, שהם החלקים הקרובים לעוקץ ואילו יתרת העלה מושלכת ארצה.
פוסעים בשביל נידח ומשמאל מגיע לאזנינו נפץ ענפים נשברים ואני מעודד את גילה שהיגואר הנו חיית צייד יעילה ולא יסגיר את מקומו בצעידה רשלנית כל כך.
על הארץ מתמשך קו חום דק שחוצה את השביל מצד לצד. הוא אינו מתמשך בקו ישר אלא משנה זוית מספר פעמים, אך ברור שמטרתו לחצות את המרחב הפתוח. אני מתכופף ומגלה שהקו תפוח לכעין מנהרה וכאשר אני מבקע אותה בציפורן קלה מתגלים יצורים דמויי נמלים אצים תחתיה לשני הכיוונים. מאוחר יותר אני קורא שאלה טרמיטים שיוצרים לעצמם מעברים מוגנים באזורים חשופים.
כאשר חוזרים אל האזור הפופולרי ליד הפירמידות, הצפיפות כבר בעיצומה ולהקות תיירים רציניות מציפות כל פינה טובה. מישהו מגלה שני טוקנים ירקרקים על עץ דקל לא גבוה וכל מי שמשקפת בעיניו נועץ בהם מבטים עורגים ונאנח בהתפעלות. הפירמידות נשכחות לגמרי כשהציפורים, שהן באמת לא מרשימות בגודלן מועברות בירושה מקבוצת מטיילים אחת לשניה וזמזומי ה"ששש" שמנסים לשלוט בעצמת הרעש מזכירים להקת נחשים ענקית זועמת.
בדרך חזרה, גילה שמה וי גם על המוזיאון למרות שזמננו מוגבל כי חייבים לפנות את החדר עד שעה 1200. בחניון ממתינים למעלה מעשרה מיניבוסים שנוסעים על פי לוח זמנים קבוע. למי שקנה מראש כרטיס חזרה עדיפות על פרילנסרים כמונו, אבל אף אחד לא נשאר בחוץ. כשהנהגים גומרים לשחק קלפים הם שולחים אחד מהם לנהוג אותנו ולמרבה המזל הוא זה שגם ניצח במשחק האחרון והחיוך נותר מרוח על פניו כמעט עד הכניסה לעיר.
בפלורס, המלון החדש נטוע על שפת האגם וגילה קוראת לי לוותר על הנאת המזגן בחדר למען תענוגות כסא הנוח באכסדרה המוצלת המשקיפה על משטח המים. שני מבקרים ממוצא גרמני כבני שלושים נכנסים אתנו לשיחה באנגלית , ואחד מהם מציג את עצמו כדיקן הכנסיה הפרסביטרינית בצפון גרמניה. אני מנסה לדון אתו בהשקפתי על מהות החטא ונתקל בקיר אטום. הוא איש מעשים לא אמונות ומסתמא בא לכאן בעניני העדה המקומית שהרי למרבה ההפתעה, הלותרנים כובשים להם נתחים גדולים של מאמינים באזורים האלה. השני נהג אוטובוסים בעיר ברן מקדיש את חייו לנסיעות בעולם כל אימת שעודפי המשכורת מעיקים עליו. מפלס הפנטזיה של גילה מטפס בתלילות לשמע תיאוריו העסיסיים. ברוח ימים אלה אפשר היה לשאול מה הקשר ביניהם אבל אז זה לא היה מקובל, שיהיו.