טיול במרכז אמריקה 31

לאנטיגואה
הנסיעה מתישה למרות תנאי הלוקסוס לכאורה, 7 שעות של חיבוטי עכוז וריקודי בטן מאמצים. מחליפים מספר אזורי נוף כולל אזור, שבארץ זו נהוג לקרוא לו מדברי, אבל לא היה עומד בקריטריונים אצלנו. כרגיל בגואטמלה מטפסים בכבדות במעלים תלולים ומפותלים וצוללים בירידות מפחידות תוך סיבובים שלא נגמרים. מרבית הדרך היא נתיב אחד לכל כיוון ורק בעליות נפתח נתיב נוסף. הסיוט של הנהגים על הקו הן המשאיות הכבדות, כמעט כולן טריילרים מלאים, ששועטים על הכביש בזרם צמיג ומעובה שאין לו שיעור. רק לקראת חשיכה אתה רואה את הטריילרים הגדולים האלה נוטשים לפתע את המאבק ומתחילים להתכנס למחסות לחניית לילה. מגרשי חניה עצומים בצדי הכביש מתמלאים תוך זמן קצר משאיות ענק כמו זחלים צפופים על משטחי עלה. במקומות שהמגרשים נגמרו ואין מוצא אחר המשאיות פשוט יורדות לשטח פנוי בצד הדרך ומתמקמות לשנת לילה. שניים או שלושה עזי נפש ממשיכים לדהור ונכנסים יחד אתנו לפאתי גואטמלה סיטי העיר הגדולה.
גואטמלה סיטי טרחה ויצרה לעצמה שם של עיר לא בטוחה ומשאית טעונה תעדיף להכנס לאור יום כאשר הפועלים נמצאים לפרוק את הסחורה ולא להסתכן לעבור בה את הלילה.
לרוע מזלנו, זוג הילדים היפניים ממוענים למלון בסט וסטרן בלב העיר ועל כן במקום לעקוף ולהמשיך לאנטיגואה אנו חודרים לתוכה. מבט מחלונות הואן מגלה בניני פאר חדישים בסגנון מערבי ועוצמה וגודל, שלמיטב הערכתנו מותירה את מקסיקו סיטי הרחק מאחור. זו עיר חדשה שנוסדה בסוף המאה ה- 18 לאחר שאנטיגואה, הבירה הקודמת הוכיחה פגיעות חוזרת ונשנית לרעידות אדמה. גם גואטמלה סיטי נמחקה בשנת 1917-18 ברעידת אדמה משלה, אך בזכות זה היא אינה מוגבלת ע"י סרח עודף הסטורי של מבנים ספרדיים כבדים ושומרת על גזרה מודרנית, קלילה ותמירה.
חוצים שכונה אחר שכונה ברצף בלתי נגמר עד שגילה, שסבלנותה פקעה דוחקת בי לדרוש מהנהג להגיע ראשית למלון שלנו לפני שיפקיד את הילדים היפניים המפונקים בשלהם. קשה לה להפנים, שכל מצבורי השכונות העוקבים האלה שייכים לאותה עיר. אני שולף מפה כדי לוודא כי שתי הערים אינן נוגעות זו בזו ועוד נותרה לנו נסיעה של כחצי שעה מרגע שנצא את הבירה. הנהג מתיחס לעיר בתור "הבירה" כאילו השם המפורש קדוש מדי לשימוש יומי. הוא לא מנצל את מיתרי הקול יתר על המידה ולאורך הנסיעה הפליט לא יותר מכעשר מילים וגם הן בתגובה, אף פעם לא מיוזמתו. האמת היא, שהכבישים תובעים התמסרות מוחלטת להגה ומי שחוטא בשבירת תשומת הלב משלם את המחיר במידיות.

לילה והוואן דוהר על הכביש לאנטיגואה בחשיכה כמעט מוחלטת, מבוסס בשלולית אור פעוטה הנשפכת מחזיתו. פרט לנהמת המנוע ומשיכות לימין ושמאל אין שום ראיה להעיד כי הארץ נעה תחתינו. אחת למספר דקות חולפת מצדנו שלולית אור אחרת שנמוגה במהירות לתוך העלטה. מזמן שמתי לב, שבחושך נדמה לי שאנחנו בירידה מתמדת והמכונית צוללת מטה על מסלול בעל נטיות אובדניות חד כיווניות.
חשים את הכניסה לעיר רק כאשר הרכב מתחיל לרטוט על אבני המרצפת, שמטרפדות את הרחובות. ספרי תיירות מפליגים בשבחי קיסמה של אנטיגואה, אולי בהשוואה לפחדים שמעוררת גואטמלה-סיטי. בפועל, הרושם הראשון הוא של בתים אטומים בסגנון הבניה הספרדי, שאינם מתנשאים למעלה משתי קומות ורחובות צרים וקופצניים, עוינים לתנועת כלי רכב מודרניים.
הזוג האנגלי יורדים להתארח בבית מלון מקושט ויומרני ואילו אנחנו מובלים לתחנה הסופית ליד משרדי החברה. לרשותנו בחירה בין שני מלונות לא מהמהודרים ואנחנו מסתפקים בקרוב ביותר. הדלת הראשית בכניסה לחצר סגורה ואין תגובה לפעמון. למזלנו יוצא אחד הדיירים החוצה ואני מנצל את יד המקרה לחדור פנימה. גילה מקבלת בלי ויכוח את החדר היחיד שנותר פנוי, למרות שהחלון לא מבטיח עודפי אורור. רחובות שוממים צבועים בחשיכה וכמעט ריקים מאדם מדכאים כל בדל של רצון להתעקש על עקרונות.
בסך הכל ישנו טוב גם בלי התמיכה של תפאורה חיצונית.

אנטיגואה פעם ראשונה
כצפוי, אתמול מרגע שנמסר לידינו המפתח לחדר ולחצר גילה חשה חייבת לערוך מסע היכרות ראשוני עם הסביבה. גילינו לא רחוק מאתנו מעין בר מסעדה של ישראלי בשם יוחאי ואת ארוחת הבוקר אני נדרש לבצע במוסד שלו. תשע בבוקר עדין איננה שעה הולמת לפתוח עסק מעין זה ולמען האמת לקוחות גם אינם מציפים את האזור כרגע. הארוחה, מקומית לחלוטין ואף מוגשת בידי מפעילה מקומית והפריט הישראלי היחיד בתפריט הוא סלט ירקות חתוך דק.
אני מתנחל באופיי ומרגע שנפלנו על מקום חדש אוהב לחקור את חוקי הקיום בסביבה החדשה על מי מנוחות. לגילה אין שום נאמנות לא לזמן ולא למקום שחורגים מהתכנון המוקדם שלה.
המסקנה, אנטיגואה שימשה תחנת לילה בלבד וכבר היום ממשיכים למקום חדש. ישוב המטרה קרוי פנאחצ'ל ושוכן לחופי אגם אטיטלאן. הוא קרוב יותר לישובים שגילה סימנה עבורנו במערב גואטמלה ושמו זר די הצורך להבטיח אקזוטיקה. השם קצת מפריע לגילה שמתקנת אותו על פי הגיון הא"ב הישראלי לפנאצ'חל. מיקומה של אות צדי במילה בעייתי מדי לחיך הישראלי (ראה סיפור מוציבושי). פירוש השם- “מקום של עצי ספוטה" פרי הדר שידוע בכוחו להשרות נמנום.
מזמינים מקום בואן של שעה ארבע אחה"צ אצל הסוכנות ליד המלון.
השעה עשר בבוקר מוצאת אותנו מודדים רחובות בכיוון מרכז העיר, ששם על פי עוברי אורח מרוכזים מרבית הבנקים. היה אולי מקום להתחיל לתאר את העיר אנטיגואה, שהיא באמת מקום ייחודי באופיו ובצורתו, אבל מכיון שנחזור אליה בתום תקופת הגלות של פנאחצ'ל אשאיר זאת לאח"כ.
קרוב לחמשה סניפי בנק מרוכזים בצד המערבי של כיכר העיר, חוסים תחת אכסדרה עמוקה מחמתן של קרני השמש היוקדות ומוגנים כל אחד ע"י עדת שומרים מצוידים ברובי ציד. שאלה חשובה, האם קיים הסכם עודפים בין הבנקים או שכל צוות יגונן רק על הסניף שלו.
אין לנו שום קריטריון להעדפה ועל כן מתחילים בסניף הקיצוני ביותר בכוונה לפדות המחאות נוסעים של ויזה, שמרכיבות חלק נכבד מהתקציב שלנו.
בניגוד למקסיקו סיטי, כאן לא פוסלים מכל וכל את קיומן הממוני של ההמחאות האלה. הבעיה היא, שעל פי התקנות המקומיות אין פודים ביום יותר ממאתיים דולר לאדם. חייבים איפה לפקוד את כל שורת הבנקים כדי להוון מזומנים, שיספיקו לכיסוי אזור אטיטלאן. בישובים נידחים אתה מקבל ככלל שער נמוך יותר וגם לא מוכנים להתעסק בשטרות וצ'קים שאינם סטנדרטיים.
בנק אחד להפתעתנו עדיין מטפח דעות קדומות והמחאות של ויזה הן סחורה לא עוברת לסוחר בשבילו.
יש מספיק סניפים אחרים ועוברים למועמד הבא, בנק מקומי ששמו יוצא דופן בענף, בנק קצל. בתחילה, התור הארוך מרתיע אבל מצד שני, אולי ראוי להתיחס אליו כאל מסעדה, אנשים יודעים להעריך דברים טובים.
אנשים צודקים וזה הבנק שנותן את השער הטוב ביותר.
הבנק האחרון מרוחק מעט מהיתר כסנוב המכיר בערכו, ושמו בנק ללוידס. בכל יתר הבנקים מוסמך הקופאי לבצע עסקאות בהמחאות נוסעים ואילו כאן אתה נשלח לדלפק לטיפולה של המנהלת. הגברת מדלגת בין החדרים והדלפק, מבטאה אנגלו סקסי, חיוכה מקצועי למשעי ועיניה רוויות עליונות בלתי מעורערת. למקומיים היא מאצילה את כל הסמכויות הנחוצות כדי לבצע את פקודותיה.
השער נמוך וממנו עוד מחסירים עמלה. גם שער דפוק וגם עמלה מיותרת ועוד מותירים בך רושם שעשו עמך חסד. נשמח לא להימנות על קהל לקוחותיכם.
עד למועד ארוחת צהריים והנסיעה שלאחריה שורפים זמן בסיור בהריסות המסיביות של כנסיות בשולי הכיכר. הזכרנו שאנטיגואה נוטה לרעידות אדמה תקופתיות ושברי הכנסיות הם עדות משכנעת בממשיותה. כרכובים וקשתות מסיביים להפליא כמו עצמות דינוזאורים כבירים מוטלים על הקרקע בתנוחות אקוטיות של רגע אחרי. גילה אוהבת מוחשיות חיה שכזו, ממש כפי שהתלהבה מחורי כדורים של מלחה"ע השניה על קירות המוזיאונים בברלין. זה מעורר בה תחושה של אוטנטיות, כמעט כאילו נכחה בארוע. מזדנבים בלי בושה אחרי טיול מונחה, שמתפתל לתוך מרתפים עבשים. תקווה סמויה מפעימה את לבנו להתקל בעצמות משומרות, משהו שיטמיע בנו את תחושת מוזרות העבר, שאז תהיה כוס שמחתנו מלאה. העיר כולה מדיפה רוח של יושן ומי יערוב לנו שהכנסיה החרבה הזו התמוטטה רק ברעידה של שנה שעברה.