טיול במרכז אמריקה 37

אנטיגואה ברצינות
בצהרים מפנים את החדר באוץ האי, שבסך הכל לא התגלה כמציאה גדולה ומתיישבים בוואן של אדרנלינה. הפעם אנחנו אחרונים לעלות ונשארו רק מושבי הצד בשורת האמצע. דוהרים לכיוון אנטיגואה כשמשמאלנו זוג ישראליות, אחת מהן מצוננת קשות ובמושב האחורי קיצוני אנגליה צעירה גברתנית וכנראה מעט מתוסבכת, שאוהבת לשבת מול חלון פתוח.
אני מבקש מהאנגליה לסגור חלון ומקבל בתמורה את השאלה מדוע, הגברת חייבת לקבל את הרציונל של כל פעולה, אולי מפני שאינה ערה למציאות אצל הסובבים אותה. לפנים משורת הדין היא סוגרת חצי חלון והישראלית שלידינו ממשיכה להשתעל את נשמתה. דרך החצי הפתוח נזרקים פנימה אורגניזמים למיניהם, שנלכדים תוך כדי דהירה. על החלון שלידי מצטבר בהדרגה גן חיות של רומשי על שש, שרגע לפני כן חצו את חללה של הדרך ובמשנהו מוצאים עצמם צמודים לזכוכית בלתי חדירה מצדה הלא נכון ובחברה לא רצויה. בשניה קריטית, כשנהג האופנוע הרב מושבי שלנו מבצע השכבה אני נלחץ אל אחד האורחים החדשים האלה תחת משקלם המשותף של קהל חובשי המושב האמצעי כולם. האורח המופתע מגיב בעקיצה נזעמת לתוך זרועי ואני משחרר את כעסי על הבריטית שואפת האוויר ותובע במפגיע שתסגור סוף סוף את החלון. היא כדרכה זקוקה להסבר ואז מגיפה בתנופת מחאה את החלון ומסתפקת בדו תחמוצת הפחמן וקלאוסטרופוביה כמו כל היתר עד שמגיעים העירה אנטיגואה.
המלון הזול ליד אדרנלינה מלא בני נער עד להתפקע ונאלצים להשתכן בתחליף לא יותר טוב, אבל יותר יקר. אח"כ יוצאים לרחוב ומצטרפים לצעדה אל הסופר היחיד שיש בעיר הזו. פוגשים שם את אחת הצעירות שנסעו אתנו ולומדים שחברתה שוכבת עם חום גבוה. מדריכים אותה על רגל אחת איך מכינים מרק עוף של סבתא וחוזרים עם שללנו לחדר. גילה מתמוגגת לנוכח גל הריסות אימתני של כנסיה נוספת ומתעקשת להקיפו מכל צדדיו כשהיא מצקצקת בהנאה מעוצם האותנטיות. אח"כ נכנסים לאחד ממרכזי האינטרנט שמבצבצים כפטריות בכל פינה ומטפלים באימייל שלנו. ניסיתי מספר פעמים להתחבר למייל המקומי שלי בישראל ישירות, אך ללא הצלחה ולמרבה הצער מישהו עלה על הכתובת. עד היום, שנתיים אחרי, עדיין נשלחים אלי מדי יום כמה וכמה וירוסים דשנים שמקורם במרכז אמריקה. הדואר השליט פה הוא דוקא יאהו קום בעוד ההוטמייל של מיקרוסופט נמצא בעמדת מיעוט ומשרת רק את התיירים.
למעשה, ביום שאנחנו מגיעים אין מקום באף אחד משני המלונות הזולים שברחוב 6 מזרח. מורים לנהג לחזור לרחוב ארבע היותר יוקרתי, מאחר שהוא נפתח אל הכיכר הראשית. עולים למלון שמתגאה בשלט יומרני בקומה שניה של מבנה ישן במדרגות צרות ותלולות שמזכירות את עונשם של חוזרים בתשובה. מקבלים חדר בקומה שלישית שנראה גדול ומבטיח, עד שבערב פותח הדיסקוטק שלמטה את פיו והרעש חודר מבעד לקירות ומרעיל לנו את הלילה. עם בוקר אור גילה ממהרת לרחוב 6 מאחורינו ומשיגה חדר בקומה שניה של אחד משני הזולים שלנו. אני מפליג בגאון בראש שתי מזודות מתגלגלות על המדרכה הצרה ואינני מניח לאיש להוריד אותי לכביש. שהמכוניות והולכי רגל האחרים יתחבטו להן על אבני המרצפת הקופצניות והחלקלקות.
מעכשיו אנחנו מתגוררים בקומפלקס משפחתי מקומי, שעל חלק משטחו נבנו מספר חדרים ובחוץ נרשם בכתב צנוע שם מלון מוזר במקצת. עובר אורח אקראי יראה חדרון קטן מאוכלס בפקידה בודדת ואם לא הרים את ראשו אל השלט הדהוי יתקשה לנחש על מה היא מקבלת את משכורתה. פרט לרישום נראה שהפקידה חייבת להעביר כל החלטה משמעותית להכרעת אינסטנציות חיצוניות מסתוריות. היא פולטת בנחמדות יעילה "אנא המתינו מעט קט" ונחפזת החוצה ושמאלה לאי שם כדי לשאת עמה בשובה תשובה מוסמכת. אם יש לנו ערעור היא תזנק לשם שוב ולא ברור אם המהלך נועד להגן עלינו או על אותן אינסטנציות עלומות.
בבוקר מתעוררים משנה טרופה בשל חוסר תנועת אוויר בחדר ומגלים עצמנו בקומה שניה מעל חצר קטנה פתוחה לשמיים ומזוינת בשלושה שולחנות. על אחד מהם אנחנו זכאים לארוחת בוקר קונטיננטלית שאותה מעבים במשקה פפאיה בחלב וחביתה משתי ביצים. חביתה מביצה אחת היא תופעה בלתי מוכרת ביבשת אמריקה ואני מדמה לעצמי שגם התרנגולות המקומיות מטילות תאומי ביצים בלבד. מגישה את האוכל המשרתת המשפחתית שנשלטת מרחוק על ידי המטרונה האם ואנו שומעים כל בקשה שלנו מהדהדת מהאגף המשפחתי, מנותחת לפרטיה ועוברת דיון מעמיק לפני שהיא הופכת לסדרת פקודות וזוכה למימוש בידיים נעלמות. המידור הנאות נשמר עד שמתעוררת שאלת העברת מזומנים מיד ליד, שאז נשברים מחסומי ההיררכיה והגבירה האם מגיעה במו רגליה לניהול הטרנסקציה.
בשעה שמונה נשמעת צפירה ולאחריה נהמת מנוע, שמבשרת את בואם של האדון הבן ורעייתו הבלתי נחשבת במכוניתו הפרטית. הם מנהלים חנות לצרכי אופניים בפתח הסמוך. המטרונה האם מאבדת מיד אוויר והשליט האמיתי נוטל לידיו השעירות והעבות את הסמכויות, כשהוא תובע דיווח מדויק על כל מה שהתרחש בממלכתו מרגע שעזב אמש. נשמעים חילופי דברים כשהקול הנשי מתנצל ומהוסס, והקול הגברי גס פסקני וחותך. אשתו המחוקה שיודעת את מקומה ממהרת להרים את התריס המאבטח של החנות ולהתיצב לעבודתה מאחורי הדלפק. בזה נפתרה התעלומה מדוע המזכירה אצה תמיד אל מחוץ לדלת לקבל החלטות במקום לחפש אותן בפנים במטבח.
גילה גוררת אותי למבחר מבנים בעיר. בידיה סיכום מסע שערך זוג טיילים חופשיים כמונו לפני מספר חודשים וכלולים בו טיפים מועילים על פי מושגיהם. כשעברתי על רישומיהם נתקפתי חוסר אהדה גובר והולך לנוכח ההספקיות הכמעט חולנית, שנושבת מאותם דפים. מנוחת צהריים איננה כלולה ברפרטואר שלהם וכבר עובדה זו פוסלת אותם בעיני. את ארוחת הצהריים אנחנו מחפשים לפי עצתם במקום שגבר לא מגולח בסינור מלוכלכך יוצק לתוך צלחת עמוקה תערובת סמיכה מסיר ענק ושולח אותך לגלות מה יש בה לקול פטפוטיהם של שני תוכים רעשניים. אותם זה השביע מה שגורם לי לפקפק מעט במימדים הגופניים שלהם. ביום אחר אנחנו נכנסים למסעדת יוקרה, פשוט משום שבעיר הזו כמעט אין בנמצא מסעדה זולה רגילה לתיירים. אני שואל את עצמי היכן ניזונים עדרי התיירים הרבים ששורצים ברחובות ולמעשה אני מעריך שכאן לא מבקרים אלא חיים. חווית התיירות באנטיגואה מתבטאת יותר בהיטמעות לאורך זמן באווירה המקומית מאשר בביקור לזמן קצוב.
זו עיר ספרדית באופי ובצורה והדת היא מרכיב חשוב בהווי המקומי. באחד הערבים מרחפת ובאה מהכיכר הראשית תרועת חצוצרות בוכיה שמעוררת זכרונות מצמררים מקצלטננגו. בחפזון אנחנו יוצאים לאוויר הערב, חולפים ליד טור העובדים האינדיאנים שנמתח לאורך המדרכה הצרה בהמתנה אדישה להסעה הביתה אל מחוץ לעיר וחשים אל הכיכר. התהלוכה של אנטיגואה לכבוד הסמנה סנטה מפוארת וארוכה מזו של קצל טננגו ואת הפלטפורמה של ישו מאיר גנרטור מטרטר שנדחף מאחורי העגלה. הטקס הדתי הזה מסמל יותר מכל את הזרות שאנחנו חשים לתרבות המקומית.
באותו יום בבוקר ראינו תהלוכה קטנה בהרבה של אינדיאנים פוסעת בצניעות מבוישת ובידם נרות דולקים. כל התהלוכות יוצאות מהכנסיה של סן פרנסיסקו שבחצרה האחורית קבור הקדוש המקומי סן בטאנקור. התהלוכה הגדולה הרשמית חוצה את העיר בקומה זקופה דרך הכיכר הראשית ומתכנסת לצלילי תזמורת כלי נשיפה ותופים אל כנסיית לה מרסד המפוארת. התהלוכה האינדיאנית חומקת לקול שירת מקומיים רפה אל אחד המבנים הדתיים שבשולי העיר, כאילו כל כוונתם לברוח מעיני הצופים. ואיזו הערצה נחלקת לקדוש שעל פי הסיפורים היה צדיק ועניו. אנשים מתקרבים בדחילו ורחימו אל קברו המטופח שסותר את כל מידותיו המיוחסות לו, מניחים מנחה על האבנים המסותתות ונסוגים אחורה כשפניהם כלפי הקבר. הורים מדביקים את ילדיהם ביחס של הערצת קדושים, ומאיצים ביצורים הזעירים לנשק את האבנים. בפועל זה לא שונה בהרבה מאונס לחיה הצוננת של דודה בת שמונים. מזכיר לי איך גילה אילצה אותי לנשק את בוהן הברונזה של פסל מגלן בגן ציבורי בפונטה ארנס, סגולה לשוב למקום בגלל שככה כתוב בספר. בכלל לא רציתי לחזור לשם. מזל שהשמיים דלפו ואיש לא ראה אותי בקלוני.
בעיר הבירה גואטמלה סיטי מומלצים לביקור שני מוזיאונים אשר שוכנים בקרית האוניברסיטה. עצם הזכרת השם מעוררת בגילה חלחלה ואולם מצד שני היא אינה יכולה להניח ציוני דרך חשובים כל כך ללא סימן המעיד שהמשימה בוצעה. בבוקר היא מגששת אצל המזכירה כמה צריכה לעלות מונית אל העיר הגדולה, על אוטובוס הס מלהזכיר. המזכירה ברגע של שכחה מעריכה כמאה וחמישים ואפילו מסבירה היכן תחנת המוניות. בצהריים, כאשר גילה חוזרת לנושא, המחיר כבר מרחף בסביבות המאתיים ומאוד מסוכן להגיע לעיר סתם ככה. הדמיון של גילה קודח שעות נוספות וגם אני מדמיין לעצמי עיר של שודים ללא הפוגה. ואולם אל פחד, המזכירה יכולה להשיג לנו הסעה בטוחה שתישאנו מפתח המלון במחיר מציאה של 250 הישר אל מטרתנו. יום אחד לאחר מכן אנחנו מתיצבים בבוקר בחדרון הקבלה שהוא שלב ביניים בין החצר הפנימית והרחוב הפתוח. המזכירה כדרכה אצה רצה החוצה לדרכה המסתורית וכאשר היא ישובה במקומה מגיע טלפון ואנו מצווים לצאת החוצה. איש נמוך שעיר ושמנמן במכונית פרטית קטנה ממתין בחוסר סבלנות שנתיישב ויוצאים לדרך. לא נערכת כל הכרה רשמית ולא מוחלפים כל סימני הזדהות בין הנהג לנוסעיו, אבל כפי שבודאי ניחשתם זהו האדון בעל הבית. אנחנו מספקים לו את הוצאות נסיעתו העירה עם שוליים רחבים למדי והוא מספק לנו בטחון. איך חוזרים? אלוהים יזמן לנו מונית או שנתפוס אוטובוס. האם צריך לנסוע לשם כך לתחנה מרכזית בעיר? חס וחלילה מתחלחל האדון, שם מתחוללים כל מעשי הביזה הנפשעים בתיירים תמימים.