טיול במרכז אמריקה 8

20/09/2015 490 צפיות אין תגובות

הבוקר אור וגילה מחליטה שלא ראתה די שבעה את המוזיאון האנטרופולוגי. היעילנות שלה מוציאה אותי מדעתי, נגיע למוזיאון בתשע וחצי ונצא בשתיים עשרה חזרה למלון. אז נשלם, ניקח טקסי לתחנת אוטובוסים צפון ונצא מקסימום בשתיים למיגואל דה איינדה, מרחק 4 שעות נסיעה, הכל מחושב על המילימטר. שלושים שנה אנחנו נשואים ועדיין לא הצלחתי ללמד אותה, שתכניות דרכן להשתבש ואי אפשר לכפות על המציאות את הקצב שלך.
מבקרים שוב במוזיאון, לא מפקידים כלום והולכים לאולם הטונג' הכבד. יוצאים לחצר ושם בגינה מתנשאים מבנים ששוחזרו מאתרי מאיה שונים בדרגת שלמות כמעט מלאה. המבנים כמובן קטנים, אי אפשר להושיב כאן פירמידה, אבל הם עשירים וכמעט כל הפרטים נותרו ללא נזק, אפילו הירוקת הכבדה והריח המעופש בחדרים, באמת מרשים.
יוצאים מעט לפני שתיים עשרה ותופסים ירוק חזרה. הבן אדם מחליט לתפוס קו ישר לאורך דונסלס והרעיון די חכם, אבל כמו שהזכרתי קודם, תכניות לחוד ומציאות לחוד. נתקעת לפנינו משאית אספקה וגילה יורקת ארס מזוקק כלפי הנהג, שהימר ונכשל ופוגע בלוח הזמנים הקדוש שלה "תגיד לו ש…". מה להגיד לו? הוא הנהג שמכיר את העיר הזו ומי מבטיח לנו שנתיבים אחרים פנויים יותר. המשאית מואילה לסור מעל דרכנו והנהג, שיודע כנראה לזהות ארס גם בשפה זרה לוחץ על הדוושה. הוא נזהר לא להגיע עד פתח המלון, שכן אז הוא לכוד במלכודת פקק חסרת תוחלת.
מוציאים מזוודות, עורכים סריקה סופית בחדר ומשלמים לקבלה בשטרות מרשרשים. מבקשים מהפקידה להזמין לנו מונית אל מסוף האוטובוסים צפון. על הקיר תלוי תעריפון מונית הבית. המחיר שמונים פסו וגם הוא לא חשוד בצניעות יתרה. הפקידה, כדרך כל פקיד מלון יודעת לזהות לחץ בתקווה לחגוג על חשבוננו ומתעקשת על מאה. ממתינים בהרגשת חוסר אונים, שמשרות עליך שלוש מזודות כרסתניות. השעה שעת צהרים, שעת עומס כבד והכבישים סתומים באנשים מכורים לסיאסטה. אני יוצא רגלית לצומת וחוזר ללא בשורה, התנועה מזדחלת ומוניות יודעות מתי לא להיכנס לאן. לוח הזמנים מתכווץ והולך. במפתיע מופיעה מונית, שמתגלגלת פנימה לתוך מלכודת העכברים שלנו ומורידה נוסעת. את זה אסור להחמיץ. מסכמים על 50 עד למסוף צפון כולל מזודות. מעמיס את גילה, המזודות מדלגות בגילה במורד המדרגות ומקפצות לתוך הבגאז', נוסעים. שלום מלון, תגידו למונית שלכם במחיר מופרז, שתודה, לא צריך. יוצאים ברברס מהמלכודת ופוצחים בנסיעה.
הדרך ארוכה וגילה קצרת רוח וקצרת אמונה. עבורה כל נהג טקסי הוא שודד או רמאי, כל עוד לא הוכחה אי אשמתו. "תשאל אותו עוד כמה זמן מגיעים", ואני מקבל רבע שעה מהנהג. חמש דקות אח"כ עדיין אין מסוף ואני מצטווה להוכיח שוב את הנהג על חוסר נאמנות ללוח הזמנים, אבל הפעם אני מתנגד פסיב. זה לא שאנחנו זוחלים או מחפשים רמזורים אדומים או מנסים למשוך זמן ומה כבר ניתן לעשות אפילו אם כן, להצליף בו בשוט? לעצור אותו ולעבור לאחר? גילה מתבשלת ביסורים עזים, בעוד המונית ממשיכה בשלווה מרמזור לרמזור.
מגיעים ושלושה אנשים נושמים לרווחה. דוהרים לדוכן של אי.טי.אנ ודורשים כרטיס לסן מיגל דה איינדה, כאן ועכשיו- אין. מה זה אין, אמרתם! האוטו הבא יוצא בארבע וכבר מלא, יש רק בחמש וחצי.
בלי טובות, זזים לאסטריה בלנקה ומקבלים אותו סיפור. איך זה אין? האוטובוסים האלה נראים מבחוץ כמו מפלצות ענק, חצי קרון רכבת כל אחד, איך הצליחו למלא דבר כזה. מתכנסים לישיבת חירום והמטה מגלה גמישות מפתיעה, אם אין עוגות אוכלים עוגיות. חוזרים לדוכן של אי.טי.אנ ומבקשים כרטיסים לגואנחטו, הפקידה קצת המומה נוכח חוסר הנאמנות, אבל כסף הוא כסף. האוטובוס עוזב את הרציף בשלוש ונא להפקיד מזודות חצי שעה קודם, היציאה מחדר נוסעים מס' 1, ממש מטוס עלי אדמות.
מזמינים צהריים מהיר אצל דון קמיון באולם המתנה אחרון ומחכים רבע שעה. מתנהל ביקור מנהלים בדמות גרינגו ארך קומה, שבעקבותיו שרשרת מלחכי פנכה מקומיים זעירי אנפין. כל העובדים חובשים מצנפות לבנות וממרקים בשקדנות כל מה שבסביבתם, רק לא להראות מחוסרי עבודה. לא היום ולא בסיור המוקדם מצאנו את המזנון הזה סובל מעודף ביקוש. המנות איכותיות, אבל אני מעריך שפשוט חסר כוח קניה. את האוכל הזה צורכים בעיקר לקוחות מערביים, שאם הם עשירים יעדיפו לטוס בעוד התרמילאים מחשבים כל פרוטה.
מאז ששרות הרכבות הופרט, הוא התנוון וגוע, והאוטובוס הפך אמצעי התעבורה העממי ביותר. המקומיים שראינו צורכים מנות זולות, צ'יפסים וכדומה כדי לדכא את הרעב, לא כדי להשביע. כלכלנים הרי טוענים שהשקעה בתשתיות, כמו למשל אמצעי תחבורה אמורה לקדם את הכלכלה. מה שקורה פה הוא ההיפך הגמור, אם הכלכלה איננה בשלה לנצל את אמצעי התחבורה, היא תדכא אותם ותנמיך את רמתם.
ואם בכל זאת שואלים איך האוטובוסים למיגואל דה איינדה דוקא תפוסים. כשעלינו לאוטובוס שלנו נוכחנו, שבמפלצת האימתנית הזו רק 17 מקומות ישיבה. כל מושב דומה למושב במחלקת עסקים של מטוס מבחינת מרחב רגליים. קצה האוטובוס מוקדש ליחידת שירותים, כך שבפועל נותר לנו מיניבוס שהתחפש לאוטובוס על. בעיר הקרויה מיגואל דה איינדה מתגוררת אוכלוסיה ניכרת של פנסיונרים אמריקאים, אשר אמונה על שימוש באוטובוסים ויש לה היכולות. לעומתה, הקו לגואנחטו, שמרוחקת משם רק שעת נסיעה אחת פנוי למהדרין. האוטובוסים של הקוים האלה לא נועדו להמונים. מכאן נוסעים רק אנשי עסקים קטנים ותיירים מזדמנים.
בכניסה לאוטובוס, אחת הפקידות מתחזה לדיילת ומציידת אותך בסנדויץ' ופחית שתיה כדי להפחית את הלם המחיר, שהוא באמת קצת מופרז (32 דולר). הדיילת שלנו צהובה לדיילת של הקו השכן ומתעלמת מנוכחותה מתוך שנאת חינם אמיתית. שתיהן יושבות ליד אותו דלפק ושייכות לאותו משרד, אבל הן צעירות מדי ולא בגרו עדיין לשלב הצביעות.
מתישבים במקומותינו המסומנים ובשעה היעודה טורחת אלינו הדיילת כדי לתלוש לנו את הספחים, סוגרת בפנינו את הוילונות הקדמיים והמרכבה זזה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך