טיול במרכז אמריקה 9

גואנחאטו
מעט מאוד נוסעים ואני וגילה מתרחבים איש לחלון משלו. לוקח שלושת רבעי שעה עד שיוצאים ממקסיקו סיטי, למרות שהתחנה עצמה ממוקמת בנקודה צפונית בעיר.
מצד שמאל תלוי מסך ומתחיל לרוץ סרט. גילה מעדיפה לראות את הכביש, פותחת את הדלת לתא הטייס ומבקשת להסיט את המסך הכחול, אך מקבלת שלילה מהדיילת. בלית ברירה מסתפקים בחלונות הצד.
יחד אתנו יצא אוטובוס של הקו המתחרה אסטריה בלנקה ומרגיז לראות אותו עובר אותנו פעם אחר פעם. אנחנו משחקים בלעבור גם עם משאיות ענק, אלא שהענק שלנו נוסע כמסורס ולא נותן את הנשמה. זה ממש לא הסטייל של נהג מרכז אמריקני. אח\"כ כשיורדים מהאוטובוס מבחינים שהותקנה על הגלגל מערכת מעקב מהירות. לשווא האשמתי את הנהג, יותר הגיוני שבעקבות השתוללות נהגים בעבר כופים עליהם היום הגבלת מהירות.
אל תשאלו אותנו איך נראית הדרך. דאגתי לרשום זאת בפרוטרוט במחברת כחולה וגדולה שרכשה גילה עוד בישראל מתוך מחשבה לעתיד. גנבים תוצרת קוסטהריקה דאגו להעלים אותה יחד עם מבחר חפצים בשבוע האחרון לטיול מתוך מחשבה על ההווה.
שעה לפני הסוף, האוטובוס סוטה לחצר גדולה ונעצר בתחנה. דלת בית הסוהר נפתחת ונוסעים יורדים. אין הכרזה משום סוג שהוא ואני נשלח החוצה לודא, שלא הגענו במקרה או בכוונה למחוז חפצנו. שואל את הדיילת מה שם המקום והתשובה שכאן איראפטו. בספר כתוב שזו עיר משגשגת של חקלאות ותעשיה ואת התותים צריך לרחוץ.
הולך ומחשיך כשאנחנו עושים את הרגל האחרונה של המסע ומגיעים כשהלילה הוא כבר עובדה. שוב אין הכרזה, הנהג והדיילת פשוט נמוגים להם ופקיד מקומי נאלץ להודות שכאן גואנחטו ולשחרר לנו מזודות כמספר המדבקות שעל הכרטיס. בספר נאמר שתא האינפורמציה המקומי סגור וזה נכון, אף כי בחור מקומי כלשהו מכריז מהרציף שהוא שם באם יש צורך בעזרה. אנחנו כמובן כבר מסודרים, שהרי גילה כפתה עלי להזמין חדר עוד בשדה התעופה, סליחה, תחנת האוטובוסים צפון. חוצים את אולם הנוסעים הקטן, שבנוי על פי תבנית אחידה כלל ארצית ויוצאים למשטח חניה. שתי מוניות נחטפות לפני שאני מצליח להניד אבר, אבל מגיעה מונית נוספת נהוגה בידי בן עשרה. מדווחים לבחור את שם המלון ויוצאים לדרך. המסע מסובך ביותר, עולים הרים ויורדים בקעות ובסוף עוד מסתלסלים דרך מנהרות לפני שמוצאים עצמנו בעיר. נעצרים במורד כלשהו והבחור מודיע שהנה הגענו ואני שולף מזוודות מהבגאז\'. גילה אומרת לי \"רפי זה לא המלון\" ואני קצת נלחץ, כי עולה באפי ריח סכסוך. \"איפה המלון?\" אני שואל והבחור מצביע על שלט מלון מואר כעשרה מטר לפנינו, אבל גילה צודקת כי השם שונה. \"זה הוא\" מתעקש הבחור ואני מחליט בגמישות מחשבתית רבה, שכנראה החליפו את שם המלון, העיקר שלא יהיה סכסוך. הבחור נוטל את כספו ונעלם כחץ מקשת ואנחנו מתגלגלים למלון, שבפועל איננו המלון ההוא שהזמנו. הפקיד שעומד מאחורי דלפק הקבלה מסתכל בנו בשוויון נפש. לא אטעה אם אטען, שהמחשבה שנתארח במוסד שלו אינה חביבה עליו בלשון זהירה. שואלים באם יש חדר שקט ללילה ונענים שיש, אבל באותה נשימה הוא מוסיף, שהיישר ממול שוכן דיסקוטק רעשני והלילה הוא גדול.
הבנו את הרמז וכבר קרה לנו במסעותינו, שנקלענו למוסדות שקרויים מלון כלפי חוץ, אבל מתאים להם יותר הכינוי בית מיטות או חצר המשכב או משהו בדומה. נשלחים על ידו למוסד מהוגן יותר, שעודנו, קרוב מדי אל פי הדיסקוטק, אבל כנראה לצד היותר שקט שלו וכאן שמחים הרבה יותר לקראתנו. מציעים לנו שני חדרים, האחד אילם חרש מחוסר חלון כלשהו והשני מצויד בחלון שנפתח אל סמטה צרה שבצרות. גילה שהדבר הראשון שהיא עושה בעלותה על מכונית הוא לפתוח חלון בוחרת כמובן את הסימטה ואנחנו מסודרים ללילה. אתם לבטח מבינים, שאיננו דיירי מלונות פאר וקל לקרוא על פניכם את המחשבה, שמי שמחפש מלונות זולים בל יתלונן אם הסתבך בצרות. מצד שני, אתם לא תשובו כשבאמתחתכם סיפורים מהחיים, שאינם פוקדים את מי שכל מבוקשו בחיים הוא מקלט בטוח.
כרגיל, אני מתמכר מיד לחסדי המיטה בעוד גילה חורגת אל תוך הלילה. היא שבה תוך זמן לא רב כולה התפעמות ודורשת שאתלווה אליה וכפיתוי מזכירה בדרך אגב, שנתקלה במכולת או שתיים פתוחות. ובכן, לכל אחד מאיתנו נקודת תורפה או חמש ובין שנינו, אני זה שמוטרד באורח קבע בנושא סל מזונות ועדכון מלאים.
יורדים אל רחובות צרים ומתעקלים ועיר מהסוג המצופף שהכל בהישג יד, אבל לא דחוס מדי, בדיוק במידה. אווירה נעימה של מקום, שכולם מכירים את כולם וטוב להם אלה עם אלה. המלון שהיינו אמורים ללון בו מרוחק כמאתיים מטר מזה שבו השתקענו בקו עקום, כי קו אוויר אינו מושג רלבנטי בעיר המקומטת הזו. המלון ממוקם בקטע הדאון טאון עצמו, שבשעות אלה, כל כולו 100 מטר של חנויות פתוחות ותלמידות מצחקקות חוטאות בגביעי גלידה. נכנסים ביניהן פנימה לתוך מסדרון עמוק עמוק כדי לדעת מה הפסדנו. בקצה המנהרה נפתח אולם, שתקרתו אי שם בשחקים ועל קרקעיתו נטועים זוג באי בימים מרותקים לסדרת טלביזיה. רעש הרחוב כבר נבלע כמעט לגמרי בין קירות המסדרון ואנו מבקשים לראות חדר. עולים אחרי הזקן בגרם מדרגות סיבובי מפואר הממריא לגובה שתי קומות, אל חדרים שהם קטנים כמו חדרנו הנוכחי, אך משרים יתר דיכאון. עוד אבחנה חשובה, בארץ הזו, האשה נשארת לשבת לצפות בטלויזיה והגבר הוא שמבצע שליחויות.