טעויות של נערה פרק 27 :)

טוב אז למרות שלא היה שלוש תגובות ושקצת התבאסתי המשכתי בכל זאת
ורציתי להגיד ממש ממש תודה ללירונוש ולeliana1 על זה שאתם אף פעם לא מאכזבות ותמיד מגיבות
לי גם שיוצא פרק ממש מעפן וגם אם הסיפור משעמם <3

"אני לא מאמיןןן!!!" צרחתי לשמיים בתסכול, ושלושה בנות הסתכלו עלי במבט של 'מה עובר?!'
היא ראתה אותי, היא ראתה את הנשיקה,
היא בחיים לא תסלח לי,
היא ממש קשה בדברים האלה,
פעם קודמת היא בקושי סלחה לי וזה היה רק פתק,
עכשו היא ראתה את זה, היא לא תאמין לי,
היא לא תהיה מוכנה להקשיב לי בכלל
אוףףף, אני שוב מפשל, שוב ושוב,
מה אני יעשה?
"החיים חרא" צעקתי שוב ובעטתי בקיר
"אייייייי!!" אני מפגר, ניראלי שברתי את הרגל עכשו, וואייי איזה כאבים,
אוף עם החיים האלההה

נקודת מבט של זואי:
"חיימשלייי, מה הפרצוף? מה קרה?" שאלה אותי קורל
[זוכרים אותה? זאת מי שאמא שלה אימצה]
"הוא בגד בי, אני לא מאמינה שהאמנתי לו" אמרתי ודמעות זלגו מעיני,
היא אימצה אותי לחיבוק, חיבוק עדין,
כאילו היא לא רוצה לשבור אותי יותר ממה שאני שבורה כבר
"די, אל תבכי" אמרה וליטפה את ראשי
"אני לא יכולה" אמרתי והבכי שלי התחזק
"אף אחד לא שווה את הדמעות שלך, הבנת?" אמרה לי והסתכלה לי בעיניים
"אבל אבל… אבל אני אוהבת אותו" אמרתי ונשכבתי על המיטה בחדר שלי עם הפנים לכרית
"אני יודעת, אהבה זה קשה" אמר ונשכה בעדינות את שפתה
"אהבה זה מבאס" אמרתי
"את צודקת, אהבה זה מבאס וכואב ושובר, וקשה" אמרה ונשכבה לצידי
"קורל?" שאלתי והיא הסתכלה עלי
"מה נשמה?" שאלה
"למה יש דבר כזה אהבה בכלל? כאילו בשביל מה זה טוב?" שאלתי ומחיתי את דמעותי
"אני לא יודעת" אמרה בכנות
"זה בטח מישהו שמישהי הכאיבה לו אז הוא המציא את הדבר הזה כדי לאמלל אותנו גם כמו שהיא אימללה אותו" אמרתי והיא צחקה,
צחוקה היה מתגלגל,
נעים כזה, מדבק,
צחקתי איתה,
צחוק-בכי כזה,
"יהיה בסדר" לחשה לי ואני הנהנתי לה
"טוב" אמרתי
"אז את כבבר בסדר?" שאלה וחייכתי חיוך מזוייף, אבל בתוך, הלב שלי עדיין בער מכאב
"כן, תודה" אמרתי והיא יצאה מהחדר,
נשכבתי על המיטה, עם הפנים בתוך הכרית והמשכתי לבכות,
אני ממש לא בסדר, ממש ממש לא,
למה יש דבר כזה אהבה בכלל?
זה סתם כואב, וקשה, ומאכזב וכל הדברים הרעים בעולם,
ולמה, למה אני תמיד מתאהבת בבן הכי דפוק בעולם?!

לא באתי אתמול לבצפר, האמא המקסימה שלי ראתה שקשה לי אז היא נתנה לי להשאר בבית,
אבל היום כבר הייתי חייבת לבוא,
השעון המעורר המציק צלצל וצלצל,
הייתי חייבת לקום כדי לכבות אותו,
אוףףף, איך אני יוכל לראות אותו היום?
להסתכל לו בעיניים,
אשכרה הבן אדם בגד בי, הוא כאילו צחק לי בפנים,
והעליב אותי, ושיחק בי, ולא יודעת מה עודד,
"אוככככככ, השעון הזההה" קמתי מהמיטה בלית ברירה וכיביתי סוף סוף את השעון מעורר,
לא יכולה לשמוע את הדבר הזה יותררר,
לבשתי שורט תכלת וחולצה אמריקאית לבנה עם שרוולים אפורים,
סדרתי את השיער בקליל כזה, ושמתי אייליינר ומסקרה ועוד קצת איפור,
לקחתי סנדוויץ מהמטבח ויצאתי בריצה מהבית,
הגעתי לכיכר, כאילו לאמצע הדרך, נשאר לי עוד עשר דקות הליכה,
צפירה נשמעה מאחורי, הסתובבתי לכיוון הצפירה
"רוצה טרמפ?" שאל הקול המושלם של ג'ייסון אוףףף למה הוא כזההה??
"לא, תודה" אמרתי בקול תקיף והמשכתי ללכת,
הוא נסע מאחורי,
"נווו… זואי אהובה שליי, אני מצטער, זה לא מה שאת חושבת" אמר ואני עדיין לא הסתובבתי
"בבקשה! רק תקשיבי לי לשנייה!" אמר ואני המשכתי בריצה שלי, אסור לי לאחרר
"זואי אני מתחנן!!" צעק מאחורי,
כמעט נכנעתי, לא להסתובב, אסור להסתובב,
הוא סתם ימכור לי עוד שקר, אני יאמין, ואז אחרי יומיים הוא יבגוד בי שוב,
הקול שלו היה נשמע סדוק קצת,
זה נשמע כאילו הוא מתכוון לזה,
אבל לא, אני לא יסתובב,
איתו הכל זה הצגה,
הצגה אחת גדולה,
המשכתי לרוץ, מנסה להתעלם כמה שיותר מהמבטים שלו אלי,
נכנסתי בשער והלכתי לשיעור,
למזלי הגעתי שנייה לפני שהמורה נכנסה,
פיוווו, לפחות משהו אחד טוב קורה לי היום
אחרי שעה וחצי בערך של שיעור, פתק נחת לי על השולחן,
פתחתי את הפתק בשקט, בלי שהמורה תשים לב, ובאתי לקרוא
"ממי זה??" לחשה אלי אמבר
"לא יודעת, עדיין לא קראתי" אמרתי וקראתי את הפתק

-בבקשה תתני לי להסביר, אני אוהב אותך ורק אותך, אני מבטיח, תבואי בהפסקה, באחת וחצי ל'עץ', אוהב אותך ומצטער על הכל, ג'ייסון-

ה'עץ' זה כזה מילה אחת שמכניסה בתוכה הרבה משמעויות,
כל פעם זה אומר משהו אחר,
שתיינו מבינים מה זה כל פעם,
הוא הפעם התכוון למקום שבו הפכנו להיות חברים,
אוףףףףף אני שונאת החלטות!!!
מה אני יעשה? אני ילך? לא ילך?
אני לא יודעת,
זה החלטה קשה מדי,
אם אני לא ילך אולי באמת היה סיבה לזה, לא יודעת, ואז זה סתם יתפספס,
אבל אם אני ילך אז הוא בטוח יצליח לשכנע אותי איכשהו לסלוח לו כמו תמיד,
יש לו משהו, קסם כזה שמשכנע אותי כל פעם מחדש,
ואז הוא יוכל לפגוע בי שוב, ואז אני שוב יקלל את עצמי על זה שסלחתי לו,
אבל אם אני לא ילך אז אולי הוא באמת מצטער על מה שקרה והוא רוצה להתנצל ובאמת להסביר לי, ואז אני לא יבוא אז הוא יחשוב שאני לא רוצה לראות אותו יותר אז הוא יתייאש ויפסיק לנסות,
ואז אולי זה יתפספס,
אני ממש לא יודעת מה לעשות, חשבתי לעצמי וניסיתי כמה שיותר להקשיב למה שהמורה אומרת