טקס הבגרות ~פרק 1 ~

התעוררתי. שוב החלום הזה, זה שאני חולמת כמעט בכול לילה. זה מתחיל כשאני בחושך, לא מרגישה כלום מלבד בדידות וריקנות. סוג של חור שאי אפשר לסגור. ואז יללה שבעיקבותיה מצתרפות עוד יללות. נהמה הגיעה ממאחורי בזה אני בטוחה. ברגע שאני מסתובבת אני רואה צל ספק של אדם ספק של חיה. הוא מתקדם לעברי. אני עוצמת את עייני חזק, מרגישה את נשימותיו על פני וברגע שאני כבר מרגישה שזהו,שזה הולך להיות הרגע האחרון בחיי- איכשהו אני נמצאת במקום אחר לגמרי מהחשיכה שהייתי נתונה בה קודם. אני במקום אחר עם מלא ציפורים ופרחים ופרפרים. מקום עם שמש חמה שעוטפת שמסמלת לי שהכול טוב, שנותנת מראה אחר לעולם. מקום שאין בו פחד, שנאה או כאב. עולם מושלם. הלוואי ויכולתי להישאר בעולם הזה לנצח אבל..

״אוף השעון מעורר הזה..״ מלמלתי לעצמי תוך כדי פיהוק וסגרתי את הציפצוף המעצבן שהשעון השמיע.
קמתי מהמיטה משפשפת את עייני שהיו עוד סגורות ונדדתי לעבר חדר השירותים. שטפתי את הפנים והבטתי בראי. ״היום זה יום חשוב אבל מוזר שאני לא מצליחה להיזכר מה חשוב ביום הזה..״ הירהרתי.
״אמה מה את עושה שם כלכך הרבה זמן?״ שאלה דודתי ג׳ס והתעטשה. גיחכתי לעצמי ״את לא אמורה להיות במיטה? שלא תחטפי דלקת ריאות או משהו בסיגנון..״ (דודה ג׳ס תמיד מקוררת)
״אני בסדר״ אמרה ואני פתחתי את דלת השירותים ״את בטוחה?״ שאלתי אותה והיא הינהנה. ״עכשיו, למה שלא תארגני את עצמך? היום זה יום חשוב ואת צריכה להיראות במיטבך״ אמרה בחיוך שבשביל מישהו אחר היה נראה כמו חיוך ידידותי אך בתור אחת שהכירה את דודתה טוב, ידעתי שזהו חיוך שאמור להרגיע אותי (זאת אומרת= חדשות רעות צפויות לבוא).
*********************************
אחרי שהתארגנתי, לבושה בשמלה תכלת, נעולה בנעלי הבובה השחורות ושערי החום הארוך אסוף בקוקו, הלכתי לחדרה של אחותי. לא העזתי להיכנס לחדר הזה אלא אם היה איזה אירוע מיוחד או משהו בסגנון. פתחתי את תיבת התכשיטים שהייתה מונחת על השולחן-מחשב יחד עם שאר הדברים שלא העזנו להזיז. הכול הונח במקום ביום כמו ביום שעזבה, ביום שהלכה ולא חשבנו שלא תחזור. הבכי טיפס ועלה בגרוני אך לא אתן לעצמי לבכות. אני צריכה להיות חזקה, זה מה שהיא הייתה רוצה שאעשה. נשמתי כמה נשימות עמוקות העלתי חיוך על פני. ענדתי את השרשרת שתמיד ענדה ושמתי לעצמי את העגילים התואמים- הרי אם זה באמת יום חשוב אז למה שגם אדל לא תהיה איתי בו, אם לא במראה אז לפחות ברוחה.
יצאתי מחדרה של אדל וסגרתי את הדלת. גל של קור עלה בגבי. הבנתי איזה יום חשוב יש היום.. טקס הבגרות, הטקס שבו אדל נהרגה. שכחתי בכלל שהיום הוא יום הולדתי ה16, שהיו אני הולכת למקום שלא בטוח שאחזור ממנו. ג׳ס באה לקראתי, נותנת לי חיבוק חזק וארוך ״אני יודעת שתצליחי אמה, אני מאמינה בך. יש לך אש פנימית שאף אחד לא יצליח לכבות״ היא נסתה לשמור על רצינות אך קולה רעד והטיפות שנשרו מעיניה הרטיבו את כתפיית השמלה. נתקתי מהחיבוק וחייכתי אליה חיוך מנחם ״אל תדאגי, אני עוד יחזור״ ניגבתי לה את הדמעות והיא חייכה אלי בחזרה ובדיוק שהתכוונה לומר משהו- הפעמון הגדול החל לצלצל. ״זה הזמן מתוקה, התכוננת לרגע הזה עוד משהיית קטנה. את תהי בסדר אני בטוחה״ התחבקנו עוד חיבוק אחרון שמהר מאוד הסתיים ויצאתי מהבית לכיוון הרחבה.
**********************************
אחרי שנרשמתי בקבלה, עקבתי אחרי השומר שהוביל אותי למקום שהייתי צריכה לעמוד בו. ״פה זה המקום שלך מיס אלין״ אמר והלך. עמדתי במקום שאמר לי, מתבוננת בנערים ונערות שמסביבי. כולם נראים בני העשרה פלוס, עומדים במקומותיהם, מביטים לעבר הבמה, מחכים למשהו שיקרה. חלק נראים חוששים, חלק נראים בטוחים בעמם וחלק חסרי הבעה או שפשוט אי אפשר לקרוא את הבעת הפנים שלהם. דבר אחד בטוח- בתוך תוכם הם מתים מפחד, והם צריכים להיות. קול מהבמה קטע את מחשבותיי. הייתה זו דוברת, היא נראתה בשנות ה-45 לחייה. אך אולי זה היה בגלל טונת האיפור ששמה.
״שלום לכולם וברוכים הבאים ל״טקס הבגרות״ ה18 משנת 1996״ פתחה וחיכתה למחיאות כפיים ולאחר שהבינה שלא יגיעו המשיכה בנאומה ״כמו שאתם יודעים הטקס מתחיל מגילאי 16 ועד ל20 אך ישנם פעמים נדירות שבהם משתתפים יכולים להיכנס עד גיל 25. ועכשיו, לצעירים שחגגו 16 השנה ועוד לא יודעים את הכללים אני יסביר:
קודם כל למה הטקס נוצר- לפני 500 שנה אנשים סבלו אחד מהשני, חיו בפחד ונלחמו על כל פיסת לחם וגרגר אורז שמצאו. אז כמובן, האוכלוסיה הייתה גדולה יותר ממה שהיום כך שלא היה מספיק אוכל לכולם ולא לכולם היה כוח להאבק אז היו גם הרבה שמתו״ היא כיחככה בגרונה והמשיכה ״ככול שחלפו השנים אנשים החלו לפתח כישורי הישרדות עד לרגע שהיה מספיק אוכל לכולם מבלי שיצטרכו להרוג אנשים בשביל לשרוד. מפה נוצר הרעיון של ״טקס הבגרות״, קבוצת נערים- שאנחנו נגריל- יכנסו למקום עם מעט אוכל ומים ויצטרכו לפתח לעצמם כישורים ויכולת הישרדות בשביל לשרוד את הטקס, רק הטוב ביותר ינצח ויוכל לקבל את התואר ״אחרון השורדים״. אז מקווה בשבילכם שתעשו בחירות נכונות והמזל יאיר לכם פנים כמו שהאיר פנים לאבותינו שבזכותם אנו פה״ היא סיימה את הנאום בחיוך ועברה למין חדר שקוף אך סגור. היא השתמשה במקרופון כדי לדבר. ״ועכשיו לרגע שכולכם חיכיתם.. ההגרלות״ היא הניחה את במקרופון בצד והרימה פתק מתוך מאות ואלפי הפתקים שהיו מונחים על השולחן לפניה. היא פתחה אותו, הרימה את המקרופון בחיוך וקראה..

זה היה הפרק הראשון שלי מקווה שאהבתם ^^ (סליחה שהוא כזה ארוך חח)