דמעות מזהב- פרק 5

אחרי שיחת טלפון ארוכה עם טיה, שהיא לא דיברה הרבה, בעיקר בכתה בשקט.
היא ניסתה להסתיר את הבכי שלה, בכתה בלי קול.
אבל בקולה שמעתי את הבכי שלה, שאותו ניסתה כל כך להסתיר.
היא סיפרה לי שהיא מרגישה שהיא מתחרפנת.
יש רגעים שהיא לא ממצליחה לנשום והכל מסתחרר, התחושה הזאת מוכרת לי יותר מידי.
אני חושבת שיש לה התקפים מסוג אלפא.
לא אמרתי לה, לא רציתי להוסיף לה עוד דברים להתעסק בהם.
היא לא אוהבת לבכות בחברת אנשים, אפילו אם זה בטלפון.
ניסיתי להרגיע אותה כמה שיותר, שתהיה שלווה, לפחות קצת.
כשאני מסיימת את כוס היין השלישית אני מחליטה ללכת לישון, לפחות לנסות לישון בשלוש שעות שנותרו לי עד שאצטרך לקום וללכת לעבוד.
אני שוכבת במיטה, בוהה בתקרה, אוחזת בשמיכה בחוזקה.
אלישה מגיעה, נשענת בשקט על משקוף הדלת.
"את עדיין חיית לילה, הא?" היא לוחשת.
היא נשכבת לידי, "אוף אחותי, הלוואי שהחיים לא היו מסובכים כל כך" אני נאנחת.
"אם הם לא היו מסובכים לא היה אקשן, מה זה שווה?" אלישה אומרת.
"יהיה בסדר" היא מוסיפה ואני צוחקת.
"למה את צוחקת?" שואלת
"זה מה שאני אומרת לטיה כל הזמן" אני עונה.
"אז תתחילי להקשיב לעצות של עצמך" אלישיה אומרת.

****************

טיה לא הגיעה כבר יומיים, דיברתי איתה היום בבוקר.
"אני לא יכולה אליס, אני לא מסוגלת" היא אמרה.
"אני בקושי קמה מהמיטה, אני מרגישה נורא" היא הוסיפה.
"אל תכנסי לזה טיה, יהיה לך קשה לצאת מזה אחר כך" אמרתי.
היא סיפרה לי שהיו לה עוד כמה פעמים בהן היא לא הצליחה לנשום בצורה סדירה והיא איבדה את שיווי המשקל. יש לה התקפי אלפא, היו לי כאלה במשך שנים. אושפזתי בגללם במחלקה לחולי נפש במשך כמעט שנה. אף אחד כמעט לא יודע.
הצעתי לה שתבוא ותשהה אצלי במשרד במהלך יום הלימודים, אני אתן לה אישור אבל אני יכולה לתת באופן חוקי רק אם היא מגיעה.
אמרה שתגיע מחר, אמרתי לה שאם היא לא תבוא אני אבוא 'לגרד' אותה מהמיטה.
היא צחקה צחוק מהול בבכי וניתקה במהרה, היא צריכה להבין שזה בסדר לבכות.
אבל אני לא יכולה להאשים אותה, גם אני כזאת.
אנשים מפרשים אותי כבן אדם קר,חסר רגישות.
אבל ככה חונכתי, להשאיר את הבכי בבית.

אני חוזרת הבית כבדה מתמיד, אני צונחת על הספה בכבדות ומעיפה את התיק על השולחן.
אני אפילו לא טורחת לסגור את הדלת.
אלישיה במטבח,מכינה ארוחת ערב או משהו בסגנון.
היא מתקרבת אליי בשקט, מתיישבת לידי ומסרקת את שיערי באצבעותיה.
"גם את קיבלת את ההודעה?" שואלת אלישיה.
אני עונה בחיוב, גם אני קיבלתי את ההודעה.
"אז אמא מתגרשת מבעל מספר 3" מכריזה אלישיה.
"מעניין מתי יבוא מספר 4" אני מתלוצצת.
"אני מהמרת על שנה" אלישיה עושה פרצוף חושב.
"עם אמא כמו שלך, אני מהמרת על חצי שנה" אני עונה לה.
"היא גם אמא שלך" אלישיה ממשיכה להכריז.
הבית הפוך, הכל מבולגן, כנראה שממש הזנחתי אותו בימים אחרונים.
לא שמתי לב אפילו, כוסות יין מונחות על השולחן בסלון מתערבבות עם עשרות דפים.
"מי זאת טיה" אלישיה שואלת לפתע.
"את יודעת מי זאת טיה" אני עונה.
"כן אבל למה את אוהבת אותה כל כך?" אלישיה שואלת.
"כי היא מאוד מיוחדת, כי היא מזכירה לי את עצמי, כי היא לא כמו כל שאר הבנות, היא נערה מדהימה" אני עונה לה.
"איתה דיברת אתמול עד שלוש לפנות בוקר בערך?"
"כן אמא" אני עונה באדישות ואלישיה מביטה בתקרה.
"אני לטובתך"
"אומרת עורכת הדין לורנס"
"אחותי, אל תתפסי אותי ככה. אחרי כל מה שהיה לנו את זאת שהוציאה מיליון תארים"
"לא הוצאתי מיליון תארים אלישיה"
"לא מיליון, רק שניים במחול, אחד באומנות והתואר בפסיכולוגיה בדרך ואת עוד לא בת שלושים!"
"אומרת האישה שסיימה בהצטיינות את בית הספר למשפטים!" אני מרימה את קולי.
"אליסיה מארס לורנס! שלא תעיזי לזלזל בתארייך!" אלישיה מנסה להיראות סמכותית.

************
אני יושבת במשרד, מעיל העור שלי נשרך מאחוריי הכסא.
יום ממש קר, בעיקר מעונן ואפלולי.
אני מתעוררת משקיעה אל תוך מחשבותיי מדפיקה קלה בדלת.
הדלת נפתחת באיטיות, טיה עומדת שם. פניה נפולות, אני מהמרת שהיא לא ישנה בלילות האחרונים.
"היי אליס" היא אומרת בקול צרוד.