דמעות מזהב- פרק 7

טיה עדיין יושבת על הספה, פניה עדיין מבוהלות.
"יש לי תור לפסיכיאטרית" אומרת.
אוי ואבוי לי, עכשיו אני צריכה שהוא ייאבחן שיש לה התקפי אלפא וזהו, הדימוי העצמי שלה ייהרס לגמרי.
אני מתיישבת לידה בכבדות, מניחה את ידי על הברך שלה.
"אני מרגישה שאני מתחרפנת אליס" אומרת ודמעות עומדות לפרוץ מעיניה.
אני יודעת טיה, תאמיני לי שאני יודעת.
את מרגישה משוגעת, את הוזה לפעמים והראש שלך כואב, לפעמים בא לך לחבוט אותו בקיר.
אני יודעת.
"מתי?" אני שואלת לפתע.
"מתי מה?" היא תוהה.
"מתי התור שלך?" אני שואלת.
"ביום ראשון הבא" היא עונה. מתי שאלישיה חוזרת.
"בואי" אני אומרת וקמה במהירות מהספה, אוספת את הדפים מהשולחן ומכניסה לתיקי.
אני לובשת במהרה את המעיל הארוך שלי וטיה נראית מבולבלת.
"לאן?" היא שואלת וקמה באיטיות.
"יש לי כמה סידורים לעשות, רוצה לבוא איתי?" אני עומדת כבר בפתח הדלת.
"יש!" טיה אומרת בצהלה, לובשת את מעילה וחוטפת במהירות את תיקה.

*******

הנסיעה הייתה מוזרה, טיה בהתה רוב הנסיעה, חשבה על כל מיני דברים.
כרגע אני חונה בחנייה, מבול ממטיר ויש סופה סוערת.
"חשבתי שיהיו יותר פקקים, אכפת לך אם נעבור לרגע אצלי? אני צריכה לקחת משם משהו" שאלתי, אני אקח את העבודה ואז ניסע לאוניברסיטה.
"זה בסדר אליס" טיה אמרה וחייכה חיוך ביישני.
אנחנו יוצאת במהרה מהרכב, נרטבות עד עצמותינו.
אני פותחת במהרה את הדלת, טיה נכנסת במהירות ואני אחריה.
היא עומדת בכניסה לבית, מורידה את מעילה מעליה ותולה אותו ליד שלי.
"הבית שלך ממש גדול אליס!" היא אומרת בהתפעלות.
אני מחייכת אליה והולכת להביא לה משהו חם ללבוש.
_____
ט.
אני לא מאמינה שאני בבית של אליס, זה כל כך מוזר אבל אני מרגישה בטוחה.
אני מרגישה קצת שפויה בחברתה, היא לא שופטת אותי.
הבית של אליס יפהפה, הוא ממש אליס.
הבית ענקי, סלון גדול ומרווח, מטבח מעוצב, יש לה מדרגות לקומה תחתונה וקומת הקרקע ענקית!
בקומת הקרקע יש מסדרון, לא כל כך ארוך שכולל בתוכו שני חדרי שינה, אמבטיה ושירותים. לפחות ככה בסיור המהיר שהיא ערכה לי קודם לכן.
אליס חוזרת במהרה מחדרה, לבושה בעוד סריג ארוך בצבע שחור.
"בואי" היא לוחשת ואני מתקדמת לכיוון הספה הארוכה.
היא מושיטה לי סריג דומה לשלה בצבע קרם.
"את קפואה!" היא אומרת בבהלה לאחר שתפסה בידי לבדוק אם היא קרה.
היא מוציאה קופסא מתחת לשולחן ומוציאה משם שמיכה, היא עוטפת אותי איתה במהרה ולוחשת "בינתיים".
אני שותקת, אם אתחיל לדבר אני אפרוץ בבכי.
"טיה'לה, אני רוצה שתביני משהו" אומרת לפתע ומסתכלת עליי.
אנחנו מתיישבות על הספה בכבדות.
אליס לוקחת נשימה עמוקה ומסתכלת ארצה.
"זה בסדר לבכות, את יודעת" היא אומרת ומניחה את ידה על לחיי.
איך היא יודעת שאני לא מסוגלת? איך היא יודעת שאני מרגישה עצורה, כבולה, אני לא יכולה לבכות בחברת אנשים, פשוט לא יכולה.
"איך…" אני אומרת ותוהה איך אליס יודעת על מה אני חושבת.
"את מזכירה לי את עצמי מותק, גם אני הייתי כזאת" היא מתחילה לומר
"עד היום אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר לבכות, וזה בסדר לבכות בחברת אנשים" היא אומרת ונשענת אחורה.
"יהיה בסדר מותק שלי, ואני לא אומרת את זה סתם" אליס מניחה את ידה על ברכי.
אליס היא טיפוס חבקן, לא הרבה יודעים את זה. היא אוהבת לתת תחושה של ביטחון.
אליס אמרה שהיא צריכה לבדוק בחדשות מה קורה עם הסערה שמחוללת בחוץ כי ייתכן שסגרו מספר כבישים ואנחנו צריכות לנסוע.
"תפנית בפרשת כ' שהתעלל באשתו ובתם, יש חשש למציאת האישה הנעדרת ללא רוח חיים"
השדרן זועק. לעזאזל!!! אני לא מאמינה שזה קורה!!