יומנים- היום הראשון בתיכון(1)

*נקודת מבט מאי*
היום הראשון בתיכון, בכיתה י' הוא יום חשוב, היום שיקבע את מעמדכם לשנים הקרובות.
והרושם הראשוני הוא אחד הדברים החשובים, לכן הבגדים שלי ליום הזה היו מוכנים מתחילת הקיץ.
אלה היו מכנסי סקיני ג'ינס ארוכות, עם כיווצים בצדדים, חולצה שהייתה נפולה למעלה וחשפה את הכתף השזופה שלי ולמטה היא נהיית צמודה. על החולצה היו עיגולים בצבעים כתום בהיר, תכלת וסגול ועליהם היה כתוב דיוה באנגלית. היו לי מגפי עור צמודים עם כל מיני תפרים בצורות, כמו של בוקרים. שערי השחור נקלע לקוקו חלק ועשיתי פוני בובה.
נילי, המטפלת האישית שלי, איפרה אותי- עיפרון שחור שהדגיש את העיניים הכחולות שלי וליפ גלוס שקוף נצנצים.
אכלתי במהירות ונכנסתי לרכב ארבע על ארבע שלי( יש לי רישיון בגלל שטסנו לניו יורק עם העבודה של אימא שלי ושם עשיתי רישיון שאמי עשתה לו תקופות בארץ).
התחלתי לנסוע ועצרתי ליד וילה ברחוב שלידנו.
נערה בלונדינית יצאה משם והתיישבה לידי באוטו. זאת הייתה חברתי הטובה ביותר, מיה. אני ומיה היינו תמיד ביחד, מגיל אפס. או אולי לפני כי האמהות שלנו חברות והיו בהיריון באותו הזמן. אפילו השמות שלנו דומים- מיה ומאי. זו השנה הראשונה שאנחנו לומדות בכיתות נפרדות.
החמאתי למיה על השיער למרות שלא אהבתי את החמצון.
כשיצאנו מהרכב בשער בי"ס רוב העיניים היו מופנות אלינו, כי ממתי למישהי מהכיתות הנמוכות יש רישיון ועוד עם רכב כזה?!
מיה ואני חייכנו חיוכים מושלמים שחשפו שניהם צחורות ונכנסנו לכיתות השונות, לא לפני שאיחלנו 'בהצלחה' אחת לשנייה.
כשנכנסתי לכיתה המורה כבר הייתה שם, איחור אופנתי מתוכנן. המורה הורתה לי לשבת וכולם הסתכלו עליי, פעם המבטים האלה גרמו לי לתחושת צמרמורת נעימה היום אני כבר רגילה.
התיישבתי ליד מישהי ששמרה לי מקום ושהייתה איתי ביסודי.
המורה הכינה פעילות היכרות שכל אחד צריך לבוא ולספר על עצמו. אף אחד לא התנדב אז התנדבתי בעצמי וקמתי. התחלתי לספר על עצמי, שקוראים לי מאי, שאני צמחונית ואוהבת בעלי חיים, שאני אוהבת ליזום דברים ועוד כל מיני…
לאחר שדיברתי היו הרבה שרצו לדבר אך המורה בחרה משהו מהשורה הקדמית שלא הצביע.
רק כשהוא קם שמתי לב כמה חתיך הוא ואני יסביר רגע משהו, יש שני סוגי בנים יפים- הורס אמיתי שלא משנה מה ילבש תמיד יראה מדהים והסוג השני שנראה טוב רק בגלל הבגדים והאביזרים המותגים שלו. הבן הזה היה מהסוג הראשון.
היה לו שיער בלונדי בתסרוקת קסדה, ועיניים בצבע חום פנינה. היה לו פרצוף חמוד אבל באותו זמן מושך…
הוא לבש משהו שהיה בין חולצה לגופייה שחורה עם הדפס של הזמר אמינם וג'ינס משופשפים, קצת זרוקים. את השיער שלו כיסה כובע שחור עם מילים באנגלית וכתמי צבע לבנים.
הוא התחיל לדבר ואני הקשבתי רק להתחלה, קוראים לו שי. בשאר הזמן פשוט בהיתי בו.
בהפסקה יצאתי החוצה והתיישבתי על הדשא כשכולם עושים כמוני. התחלנו לדבר ולפתע קלטתי ששלושה מהכיתה שלנו יושבים על ספסל רחוק מאיתנו ולא הבנתי למה הם לא עם כולם.
עזבתי את יושבי הדשא וסימנתי להם שאשוב עוד דקה והלכתי אל שלושת המתבודדים. כשהגעתי הופתעתי לראות ששי ביניהם. הוא ראה אותי וחייך אליי. היה לו חיוך מסנוור, כמעט כמו שלי.
כשלבסוף נעמדתי מולם אמרתי, "החלטנו ללכת לסרט בשבת בתור גיבוש כיתתי כזה… בא לכם לבוא גם?"
הג'ינג'ית שישבה מימינו של שי חייכה אליי חיוך מתנשא ואמרה כאילו לידה בת שלוש, "לא יודעת איך להסביר לך את זה… אבל אנחנו דתיים, אז לא, אנחנו לא נבוא אתכם לסרט בשבת!"
ואז נזכרתי…כן, הבי"ס שלנו מעורב דתיים-חילוניים והג'ינג'ית הזאת והילד הכהה שישב מצדו האחר באמת דיברו על זה שהם דתיים אבל שי לא אמר כלום…
"ומה איתך?", פניתי אליו.
"אממ…אח שלי חזר בתשובה לאחרונה והוא עוזר לי להתחזק, אז סורי אבל אני לא חושב שאני יבוא…", השיב לי בטון מצטער.
חייכתי אל שלושתם ופלטתי משהו כמו 'לא נורא, בטח יהיו עוד פעילויות גיבוש' וחזרתי אל איפה שישבו שאר הכיתה. הם הסתכלו עליי בציפייה, מחכים לשמוע מה אני חושבת על המתבודדים. אז לא נתתי להם לחכות יותר מדי זמן, "וואי איזה דוסים מזה אין לי כוח אליהם…",ולבסוף הוספתי בעודי נזכרת בחיוך שלה, "במיוחד לחסודה הג'ינג'ית הזאת…"
התשובה שלי לא סיפקה לגמרי את הבנים שרצו לדעת את מעמדם לעומת שי ושאלו אותי מה דעתי על הבנים. החלטתי לא להיות חייבת להם תשובה ועניתי, "הזה הכהה עם השיער החום נראה דוס כזה, חבל על הזמן שלכם, אתם צריכים לראות את הכיפה שלו…", צחקוקים מהסובבים, "…והבלונדי מתחזק…חבל עליו אם תשאלו אותי…"
שאר היום היה נחמד אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה  שיש שלושה אנשים שהם מחוץ לכולם, מתרחקים ממני.
כשחזרתי הביתה נכנסתי לסטודיו של אבא שלי והוא סימן לי להתיישב בידו. התיישבתי על הכיסא הקבוע שלי והוא החל לצייר אותי בדרך שלו.
"איך היה היום בבי"ס חמודה?", שאל ולא הרים את פניו מהדף.
"היה נחמד, יש לנו שני דוסים ומתחזק בכיתה…"
"ו…זה מפריע לך?", הפעם הוא כן הסתכל עליי לשנייה וחזר לצייר.
"לא סתם, פשוט דוסית אחת חושבת שהיא יותר טובה ממני…"
"אהה…זה לא יכול להיות! כמו שאני מכיר אותך את הכי טובה שיש!", הוא סובב את כן הציור ואני ראיתי את מה שצייר. היו אלה שפתיים סגורות, בלי רמז להרגשה או להבעה, צבועות בלבן כמו הדף אך עם נקודות בצבעי כתום בהיר, תכלת, וסגול.
כנראה שהבגדים שלי נותנים השפעה מצוינת לסובבים אותם, לא משנה ראשונית או לא.
———————————————————————————————————–
זכרתי את הימים הראשונים בשנים שעברו כמה היה לי חשוב לעשות רושם, להיות מהמקובלות ובאמת כך הייתי. אבל לא כך השנה. שנה ראשונה בתיכון בכיתה י' חשובה אבל לא בשבילי. אני דתייה. הולכת לבית ספר חילוני, אבא שלי שיכנע אותי היה לו טיעונים טובים. אחי התאום ניר ואחי הגדול כפיר ואמי ניסו להשפיע שלא אלך, אבל הלכתי. הבגדים היו מאורגנים מאתמול חצאית ג'ינס גבוהה עד הברך וחולצת שלושת רבעי מנוקדת. הייתי נראית טוב, טוב מאוד. שיער ג'ינג'י חלק, פוני לצד, עיניים ירוקות, בגדים יפים וסניקרס משובצות. לא התאפרתי, נזכרתי בדברי אחי ניר, ועל מה שהוא חושב על האיפור. נזכרתי באתמול איך שניר הלך לפנימייה בפעם הראשונה. הוא הלך עם כפיר לירוחם. כפיר כבר בי', גדול בשנה. אכלתי באיטיות, לא רציתי להגיע לתיכון. אמא צעקה בעצבנות: "חן,את מוכנה כבר לבוא? אני מאחרת" היא מקפיצה אותי ואת אחיי הקטנים, אבא נשאר לעבוד על הספר שלו והשגיח על הקטן, בת יחידה ועוד 5 אחים. הגענו לבית הספר, "בהצלחה חמודה" אמא אמרה לי. הנהנתי ויצאתי. הסתכלתי על המבנה. "די מוזנח." חשבתי. פתאום ראיתי רכב מפואר, כזה שבחיים לא יהיה לנו. יצאו ממנו שתי בנות יפות, אחת בלונדינית והשנייה שחורה. נכנסתי מהר לכיתה והתיישבתי בשולחן הבודד היחיד שהיה לפני שני בנים. הסתובבתי וראיתי שיש לאחד כיפה ולשני כובע. הם חייכו אליי, חייכתי בחזרה. אחד נראה חתיך אבל לא הטעם שלי ואחד דתי כזה כמו ניר. "היי," אמר החתיך "קוראים לי שי, ליצור שלידי קוראים דניאל" הסתכל עליו וצחק. דניאל החזיר לו מבט זועף וחייך אליי, "איך קוראים לך" שאלו שניהם. "ומה את עושה פה?". "היי אני חן. אני פה בגלל או בזכות תפרשו איך שתרצו, אבי" אמרתי ונאנחתי קלות. "אני מתחזק ממשפחה מסורתית" אמר שי "אני מרגיש בודד ודניאל הבטיח לעזור לי." צחק "מסכן," צחקתי "על פי איך שזה נראה לא יהיה לו ממש קל" שי ואני צחקנו ודניאל הצטרף, הרגשתי שתהיה חברות מופלאה. הפעמון צלצל, המורה נכנסה. אחרי כמה דקות נכנסה הילדה עם השיער השחור עכשיו ראיתי שהיא די יפה. המורה אמרה לה לשבת. כמו כל יום ראשון ללימודים המורה יוזמת פעילות הפעם הכרותית. אף אחד לא התנדב. פתאום התנדבה וקמה הילדה הזאת ואמרה: אני מאי, אוהבת ליזום דברים וכו'… טיפוס שהמורות אוהבות. אחר כך כולם רצו לדבר אך המורה בחרה את שי למרות שלא הצביע. שקם כל הבנות הסתכלו עליו כולל מאי. הוא התחיל לדבר ואמר שקוראים לו שי והוא אוהב ספורט מכל הסוגים. חלק הבנות לא ראו בו משהו מיוחד אבל ראיתי כמה בנות במיוחד מאי שבהתה בו. בהפסקה יצאנו אני, שי ודניאל. מאי הזאת גם יצאה וכל הכיתה אחריה. דיברנו קצת על הדת. אמרתי לשי שגם אחי התאום התחזק והיום הוא בישיבה בירוחם, הרחק מתל אביב. דניאל אמר שמשפחתו דתיה מאוד אבל הוא לא נבחן לשום מקום בזמן וזה היה המקום היחיד שקיבלו אותו. שי אמר שאחותו והוריו לא מקבלים את ההתחזקות שלו בעין יפה, "אחותי הסטודנטית חושבת שכל מה שהיא עשתה וכל הציונים שקיבלה גם אני צריך להיות ככה." רטן. פתאום ניגשה אלינו המאי הזאת. ראיתי שלא הבינה מה שי עושה איתנו. חייכתי אליה וגם שי חייך ראיתי ששמה לב רק לשי, והבלעתי חיוך. "החלטנו ללכת לסרט בשבת בתור גיבוש כיתתי כזה… בא לכם לבוא גם?" שאלה. מיד ידעתי שהיא רוצה ללעוג לנו. החיוך עזב את פני ואמרתי לה בטון מעצבן "לא יודעת איך להסביר לך את זה… אבל אנחנו דתיים, אז לא, אנחנו לא נבוא אתכם לסרט בשבת!" ראיתי שבחנה את דניאל, נדמה לי שנזכרה במה שאמרנו. ניחשתי שתפנה לשי אחרי, צדקתי כמובן. "ומה איתך?", פנתה אליו.
"אממ…אח שלי חזר בתשובה לאחרונה והוא עוזר לי להתחזק, אז סורי אבל אני לא חושב שאני יבוא…", השיב שי נדמה לי שבטון מצטער.
היא חייכה אל שלושתינו ואמרה 'לא נורא, בטח יהיו עוד פעילויות גיבוש' וחזרה אל איפה שישבו שאר הכיתה.
ראיתי שצחקקו, בוודאי עלינו. פניתי אל שי ודניאל, ראיתי את דניאל מסתכל על שי. הסתכלתי עליו. הוא בהה במאי. "שי" אמרתי. הוא התנער ופנה אליי. "אני מבינה בעסק, היה לי חבר. אם תרצה עצה מוזמן לבקש ממני"  חייכתי אליו. הוא חייך בחזרה "לא חושב שזה מתאים, כי אני מתחזק." נאנח. "אתה מתחזק, אבל אם כל כך תרצה תמצא דרך" אמר דניאל. הסתכלנו עליו בהפתעה. הוא חייך וצחק, "אח שלי אמר את זה לחבר שלו," צחק. צחקנו כולם. "עכשיו אני מבינה מאיפה הבאת דברי טעם מוצלחים" גיחכתי. נשמע הצלצול ונכנסנו לכיתה.
נגמר הלימודים. אמא ואבא אמרו שלא יוכלו לאסוף אותי. ושי אמר שיסע איתי באוטובוס. חיכינו בתחנה. הסתכלנו על מאי והבלונדינית שיצאו ועלו על הרכב שלהם. "מגניב, יש לה רישיון" שרק בהתפעלות שי. עלינו על האוטובוס מתברר שאנחנו גרים רחוב ליד רחוב. "יופי" שמחתי "אני ואמי נאסוף אותך בבוקר ב8 בדיוק, תהיה פה" אמרתי. "יופי, לא אצטרך ליסוע גם בבוקר" שמח שי ונפרדנו. הגעתי הביתה. מיד שמעתי את אביחיל התינוק בוכה ואת אבי חסר האונים מנסה להרגיעו. נאנחתי, רצתי להרגיעו ולתת לאבי להמשיך לכתוב את ספרו. הרגעתי אותו, החלפתי לו חיתול, האכלתי אותו והשכבתי אותו לישון. התחברתי לפייסבוק ודיברתי עם חברותיי, כל כך התגעגעתי אליהן. בקיצור היום עבר זוועה. אחיי חזרו וטיפלתי בהם. כל כך התגעגעתי לניר, רציתי להתקשר אך יצחקו עליו אצטרך לחכות לסוף שבוע, טוב מזל שיום רביעי היום, וביום שישי אני והוא לא לומדים. רציתי להכיר לו את דניאל ושי, ידעתי שיסתדר איתם. ערב. אמי ואבי במטבח ואחיי במיטות. הלכתי למטבח והם ביקשו לדעת איך עבר היום הראשון. "בסדר, כמו כל יום שאחרי החופש" עניתי. "את מרוצה" שאל אבא בלהיטות. "כן, נראה לי, לפחות בינתיים" עניתי. ראיתי שאמא התאכזבה היא ואחיי עדיין רוצים שאלך לאולפנה. "טוב אני עייפה, אני הולכת לישון" עניתי וחתמתי את השיחה להיום. התכרבלתי בשמיכה וחשבתי יום ראשון ללימודים זוועתי.