יומני היקר פרק 18 (:

כותבת ראשית[: 16/09/2012 610 צפיות אין תגובות

כל הזמן רצו לי בראש המחשבות מה לעזעאזל אני הולך לעשות?! אני זה שאמור להוציא אותנו מפה ואני בכלל לא יודע מהיכן להתחיל.

———————————————————-

עבר הרבה הרבה זמן. היפה שלי כבר בחודש השישי.. יואו זה לא יאומן שאנחנו פה כבר 4 חודשים. איך אנחנו שורדים אני לא יודע.
אבא בא לפה פעם בשבוע, רק יושב לידינו ומסתכל על הבטן של לוסי. מדי פעם הוא מדבר איתנו מילה או שתיים וזהו. עדיין אנחנו לא יודעים מה נעשה.
לבינתיים, סיכמנו, נחכה.
היום יום שישי, אנחנו אוכלים ארוחת ערב, ולפתע אבא נכנס בדלת.
"אתם אוכלים.. ? יופי.." נכנס והתקרב אלינו.
לוסי הפסיקה לאכול והתרחקה ממנו.
"אני.. הולכת.. ל.. להתקלח.." אמרה ורצה לחדר המקלחת והשירותים.
"תגיד.. ההוא 'זינגר' הזה.. הוא יודע שלוסי בהריון?" שאלתי.
"כן הוא יודע. אבל הוא לא יודע שאני לוקח אותה לבדיקות מידי פעם ושאני מביא לכם אוכל ובגדים" אמר.
"ואם הוא יידע? מה הוא יעשה?" שאלתי.
"אני מניח שכלום. חשוב לו שתישארו פה כדי שלא תצאו החוצה ותגלו הכל למשטרה" הסביר לי.
"אה.."
"הבאתי לכם.. כמה.. בגדים.. חדשים כי.. הבטן שלה גדלה ו.." אמר.
"סוף כל סוף.." אמרתי בלחש. הרגשתי ממש מגעיל עם הבגדים האלה, והתחננתי לבגדים חדשים.
אבא שם את השקית על השולחן.
"היא בסדר?" שאל.
"לוסי? מעולה" אמרתי.
"דניאללל!" שמעתי צעקה מכיוון המקלחת. בלי לחשוב לרגע, רצתי ופתחתי את הוילון [זוכרים שהדלת נשברה כשפרצתי אותה באותו היום? אז שמנו וילון מהסדין של המיטה בתור הדלת]. היא ישבה על הרצפה, הייתה רק עם חזייה ומכנס קצר. היא ישבה ורגליה פתוחות, נושמת נשימות כבדות, ורועדת.
"מה קרה?!" התכופפתי אליה.
"כוואבבבבבבבבבבבבבבבבב!!!!!!!" צרחה.
"מה כואב?! הבטן?! אבל לא יכול להיות.. את.. רק בחודש השישי.." הסתכלתי עליה.
"כואב לי!" צרחה. ואז הסתובבתי וראיתי את אבא שלי עומד מאחורי הוילון.
"אבא לך מפה!" סגרתי את הוילון. רציתי שלוסי תרגיש בנוח.
שטפתי את פניה במים, והשכבתי אותה על הספה בסלון [כמובן אחרי ששמתי עליה חולצה].
"בסדר עכשיו..??" שאלתי.
"לא יודעת.." בכתה. הרטבתי מגבת ושמתי על ראשה כי היא הייתה קודחת מחום.
"אני אקח אותה לרופא" אמר אבא.
"אבא די! היא צריכה להיות פה איתי!" התעצבנתי.
"היא קודחת מחום! גם לוסי וגם הבת שלך בסכנה! תן לי לקחת אותה לרופא!" אמר בכעס.
"לוסי, את רוצה..?" שאלתי בלחש. היא עשתה 'לא' עם הראש.
"את בסכנה לוסי!" צעק אבי. לא היה אכפת לו כלל שהיא בוכה כ"כ.
"נחכה קצת.." אמרתי.
במשך שעה רק הרטבנו מגבות ושמנו על ראשה, כיסינו אותה בשמיכות כי היא אמרה שנורא קר לה ונתנו לה הרבה מים ומעט אוכל כי היא לא ממש רצתה, אבל אמרנו לה שהיא חייבת. ראינו שהמצב משתפר והרגשנו הקלה.
"יופי.. כבר לא כואבת לך הבטן?" שאלתי.
"בסדר עכשיו.. תן לי קצת מים" ביקשה.
"היא עדיין קודחת?" שאל אבא שישב על המיטה, לחוץ.
"לא, כבר יותר טוב. יש קצת חום אבל בסדר.. לפחות ירד מעט" אמרתי תוך כדי שהשקתי אותה במים.
"טוב אני הולך לקנות לכם אוכל. מה תרצו?" אבא נעמד ושאל אותנו בפשטות. הסתכלתי עליו וחשבתי שאני הוזה.
ממתי אבא שואל אותנו מה אנו רוצים לאכול?!
ואז נזכרתי בימים עברו, מדי פעם אמא ואבא היו מפתיעים אותנו ואבא היה חוזר הביתה מאוחר ומביא לנו פיצה טעימה וכולנו היינו מתענגים עליה.
זה היה פעם בחצי שנה לפחות אם לא יותר. באמת הערכתי את מה שהם עושים עבורנו.
"פיצה!" ישר צעקתי.
אבא חייך אליי ואמר: "אין בעיה. ללוסי אני אביא כריך שלא יהיה לה יותר מדי.. היא מספיק לא מרגישה טוב.." אמר ויצא מהדלת.
לוסי עצמה עיניה וחייכה.
"פיצה.." אמרה בלחש. שפתיה היו יבשות וצבען היה כחלחל. דאגתי להרטיבן במים כל כמה דקות.
"את רוצה פיצה? טוב, הוא מביא לך כריך כי את לא מרגישה טוב, עדיף שתאכלי משהו קל" ליטפתי אותה.
"תודה.. אני. אוהבת.. אותך.." לחשה.
"גם אני אותך. הכי שיש" נישקתי אותה.
אחרי חצי שעה אבא חזר. הריח של הפיצה שיגע אותי.
על השולחן הוא שם משולש פיצה, ולידו בקבוק קולה גדול.
וגם כריך ובקבוק מים ללוסי.
"תודה.." אמרתי והתענגתי על הקולה המרעננת והפיצה שהייתה פשוט טעימה להפליא. לאחר מכן, האכלתי את לוסי, שגם היא מאוד נהנתה מהארוחה המיוחדת.
"אז אתה מתכוון להוציא אותנו מפה בזמן הקרוב?" שאלתי לאחר שהייתי כבר שבע לגמרי מכל הארוחה.
"אתה יודע שאני רוצה אך אינני יכול" אמר.
"די נימאס לי" אמרה לוסי.
אבא & אני: "אה?"
"כן נימאס לי! אתם יודעים מה זה לסחוב שלוש קילו בתוך הבטן כבר 6 חודשים בתוך דירה מסריחה?! אתה", והצביעה על אבא שלי, "אתה יודע מה זה לחיות 6 חודשים בתוך דירה, כל היום לשבת ולשקוע במחשבות מטופשות, או ללכת הלוך וחזור מהדלת ועד הקיר?! אתם יודעים מה זה להרגיש כמעט כל שעה, כאב עז בבטן אך לא לומר כלום כדי לא להלחיץ אף אחד?! אתה" ושוב הצביעה על אבי, " אתה יודע מה זה לחשוב שהילדה שלך תגדל בתור חור כזה מסריח ומלוכלך?! אתה יודע מה זה לתת לילדה חיים כזה מגעילים?! אתה לא יודע ואתה לא יודע," הפעם הצביעה על שנינו, " אינכם יודעים מה עובר לי בראש כבר פאקינג 6 חודשים!!!!" המשפטים שלה צרמו לי בלב.
הרגשתי שאני אשם בכל זה, איני יודע למה אך כך הרגשתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך