ילדה של אמא- פרק 1

עוד לפני שפקחה את עיניה, אור זכרה שזה יום גורלי. היא מיהרה בבוקר להתארגן ולצאת מהדירה שלה ושל אימה בקומה השלישית.
תמי תכננה את זה כבר שבועות. לקום בבוקר, להתרחץ, להתארגן, ללכת לפגוש את אבא. כל כך כללי ונורמלי, נשמע כמו שגרה רגילה. כמו כולם. היא דפקה על הדלת, ידה רועדת ומזיעה מלחץ.
בתור ילדה שגדלה בלי אבא, אור כבר מזמן פטרה את עצמה מלהאמין במושג "כמו כולם". הוא פשוט לא חל עליה.
אור התרגלה לסגל לעצמה שגרה חדשה לפי הצורך, בשיתוף פעולה עם אימה, שגרה בלי חלק חשוב, "כמו כולם"- אבא.
השגרה שלה פיצתה על המחסור- ללמוד, לעבוד, לעזור בבית, להיפגש עם חברות…היא כבר התרגלה לזה. המחסור לא התמלא, לא לגמרי, אבל הוא הודחק ונשחק עם השנים שחלפו.
קולות נשמעו מתוך הבית, צעדים התקרבו. מרוב הלחץ והמתח היא הרגישה כאילו אבן כבדה בבטנה מושכת אותה למטה.
אור שמחה שלא שאלו אותה "מי שם?". לא היה לה שמץ של מושג מה היא אמורה לענות לשאלה הזאת. "הבת שלך, מהבחורה ההיא שזרקת לפני עשור וחצי?" הוא יברח ממנה. או יסלק אותה. מאמץ חיפושים של חודשים יתנדף, ושאלות של עשור יישארו שאלות.
היא לא טיפוס שמפחד, לא היה לה זמן או רצון להקדיש מחשבות ואנרגיה לפחדים. אבל עכשיו היא היססה.מה אם הוא יטרוק לה את הדלת בפרצוף? מה אם הוא יתקשר למשטרה?
ומה אם הוא כן יפתח לה את הדלת? מה אם היא בכלל לא רוצה להכיר את אביה? מה אם מאחורי הדלת לא עומד האדם שאליו היא ציפתה? זה היה רעיון רע. נורא. היא הרגישה קרירות וניתוק בכפות ידיה, והרגישה שברכיה רועדות.
אבל לא היה לה זמן להסתובב ולהתחרט. היא שמעה את המנעול מסתובב, ואז הדלת נפתחה ברעש צירים חורקים. מולה ניצב גבר מבוגר וגבוה, מחייך. הוא הזכיר לה את עצמה במראה, היא הייתה חייבת להודות- הם חלקו את אותו שיער חום מתולתל (שלו העלה שיבה)ועיניים שקדיות צרות, בצבע דבש בהיר.
היא שכחה שהוא עדיין עומד מולה, עכשיו מבולבל משתיקתה ומבטה. הוא הבין שהיא כנראה שכחה לדבר, אז ניסה לזרז אותה. "כן, ילדה?"