ילדי ארבעת העונות – פרק 2 (סיפור משותף)

עכשיו כמעט סוף הקיץ ועוד מעט יגיע הסתיו, הסתיו היא העונה אהובה עלי, הרוח הקרירה והעלים החומים והאדומים.
"רואן כנסי הביתה! חם בחוץ," לא רציתי להיכנס אהבתי לשבת בחוץ ולשקוע במחשבות.
קמתי מהדשא הירוק הולכת לכיוון ביתי, נכנסתי דרך הדלת החומה נכנסת לחדרי. החדר שלי היה צבוע בגווני חום ואדום, ועל יד מיטתי היו תלויים ציורים רבים. ספרים רבים היו מפוזרים ברחבי החדר.
הייתי שייכת לקבוצת הסתיו, אבל אפעם לא הייתי שלמה עם זה שהאופי של כל אחד נמדד על פי קבוצתו, לא סיפרתי לאפחד את המחשבה הזאת, כמובן שהיו כועסים עלי.
אתמול כבר נהייתי בת 13 ומחר אעזוב לבית הספר שנקרא סיזנלנד, אמי רצתה שאלך לשם, כמובן שלא התנגדי למרות שרציתי להתנגד אך אין טעם בסופו של דבר אלך.
"רואן חמודה אני יוצאת!" צעקה לי אמא מלמטה. שמחתי על ההזדמנות ויצאתי החוצה על האופניים.
נסעתי למקום אהוב עלי, האגם. לא הרבה אנשים מגעים אליו, רק מעטים כמוני.
נעצרתי אם האופניים מול האגם הכחול, השמש זרחה עליו בצורה מושלמת וכל הירוק גרם למראה להיות עוצר נשימה.
התיישבתי בזהירות על הדשא הירוק, עצמתי את עיני נושמת את ריח הפרחים.
לא רציתי לעזוב את המקום, אני כל כך אהבתי את המקום הזה, וכשיהיה בסיזנלנד כבר לא אוכל לראות את כל זה.
"שלום לך." לפתע בירך אותי איש זקן. הוא לא נראה כמו אחד מקבוצת הסתיו, התפלאתי אך לא שאלתי.
"שלום גם לך," אמרתי לו, מחייכת. הזקן התיישב לידי נאנח בכבדות.
"את עצובה, מדוע?" תהיתי איך הוא ידע שאני עצובה.
"אני עוזבת לבית הספר סיזנלנד," אמרתי בעצב. "אין לי בעיה להיפרד מהחברים שאין לי אך אני אוהבת את המקום." כמעט בכיתי, אך עצרתי את עצמי.
"למדתי שם, אין לך מה להיות עצובה זה מקום מאוד נחמד אני מאחל לך בהצלחה," אמר לי וקם משאיר אותי בוהה בו. לא היה אפשר לקרוא לזה ניחום אבל זה היה קרוב.
קמתי מהאגם הולכת משם הביתה. התחיל כבר להחשיך, השמש עזבה והירח התחיל להופיע.
נכנסתי הביתה בשקט מקווה שאמא לא הגיעה, אך היא הגיעה והיא חיכתה לי כמובן.
"רואן! מה חשבת לעצמך לצאת החוצה לכל כך הרבה זמן?" היא הייתה כעוסה.
"אני חזרתי בזמן ולי מגיעה ללכת לסיזנלנד יותר ממך," התערבה אחותי הקטנה. כעסתי, כמובן אמי תמיד העדיפה אותה על פני, אני דמתי לאבא וזה כאב לה, אך מדוע אני אשמה?
"אל תדאגי אני עוזבת מחר אז תישארי עם הנסיכה שלך, רק שתיכן כי המכשפה סוף סוף עוזבת נכון?" אמרתי בכעס הולכת לחדרי ונועלת אחרי.
אפעם לא הייתי שייכת לאף קבוצה, למרות שנולדתי כאן בסתיו וגדלתי עם התכונות שלהם, היו לי גם תכונות אחרות שבאו מאבי. אמי לא גילתה לי מאיזה קבוצה הוא, אבל זה לא משנה הוא הלך לעולמו.
עכשיו אולי לא אוכל לראות את המקומות שאהבתי כאן, אבל אני מתחילה דף חדש וזאת הזדמנות שלא אוותר עליה.