ילדת קפוצ'ון-2
יום אחד חורפי ישבנו כרגיל אל הגג של המחסן הנטוש במגרש הישן. מקס הצליח להשיג שלוש סיגריות,
התענגנו על כל שאיפה, ודיברנו. עישנו לעיטים קרובות, ולא רק סיגריות. הפנים של מקס היו מוסתרות מתחת לכובע גרב. הנשימה שלו העלתה אדים באוויר הקר.
"מה יקרה אם פשוט נברח?" הוא הציע. "מה זאת אומרת?" שעלתי בחשש "אם פשוט ניקח תיק ונלך מכאן? נסתובב בדרכים, נפרוש מהלימודים. אולי נקים להקה?" גלגלתי עניים "מקס אתה משוגע"
"למה לא בעצם? לא ידאגו לנו הרבה פחות ממה שדואגים לנו עכשיו. את שרה מדהים, ומתופפת מעולה. אני יודע לנגן בגיטרה לא רע בכלל. נמצע קלידן, נחיה מהופעה להופעה. נהינה מהחיים! זה בטוח יותר טוב מהמצב שלנו עכשיו. רק תדמייני לעצמך אלכס! הופעה כל לילה! אני יכול ממש להרגיש את זה! את המשקל של הגיטרה בידיים! את הקול היפיפייה שלך מהדהד ברקע! ובמשך היום… או מה נעשה במשך היום! נתאמן ונחגוג. נהיה חופשיים מהכל! מהציפיות מהבינוניות מהשעמום ומהשגרה הבלתי נסבלת!"
לרגע אני מלאת כמיהה. לכל מה שמקס אמר, אבל אז אני מבינה את המציאות העגומה
"מקס. זה לא אפשרי. זה לעולם לא יקרה" הוא מביט בי בעצב, ואז בכעס "זה כן אפשרי אלכס! זה כבר קרה!" כמה שאני רוצה להאמין לו אני יודעת שהוא חי באשליות. אני מניחה יד אל כתפו. והוא מסתובב אלי
מבטו כל כך מפחיד ושונה מכל מה שאני רגילה אליו, שידי נשמטות מלאות כאב וזעם עמוק ובלתי יתואר.
"אז אני אעשה את זה לבד." הוא קפץ מהגג הנמוך ובעודו מתרחק הוא הסתובב ואמר לי דבר אחד אחרון
"את יודעת. חשבתי שאת שונה, שיש בך משהו שאין באחרים, שאת כמוני. אני מתחיל לחשוב שטעיתי"
והמילים האלה, הכאיבו לי יותר מכל האבנים באותו יום.
תגובות (0)