ילדת קפוצ'ון-3

לא ראיתי אותו במשך שלושה ימים
ואז הלכתי ברחוב ושמעתי קול חלוש. במבט מדוקדק יותר ראיתי את הגוף הקטן והמלוכלך שהתכווץ בפינה
"היי…" הוא לחש, זינקתי אליו בחיבוק, "מקס חתיכת אדיוט חשבתי שאתה מת!" אמרתי בהתרגשות
לא נראה שהוא אכל במשך שלושת הימים האלה. "בוא נלך להשיג לך משהו לאכול ומהר…" הוספתי בהרבה פחות שמחה. הוא טרף את הסנוויץ' שקניתי בכספי המועט, ואז עוד אחד, ועוד אחד, בכריך הרביעי הוא האט, זה היה מעט מאוד אוכל בשביל מישהו שנראה שלא אכל במשך שלושה ימים. "עכשיו תספר לי מה קרה…" שאלתי בחשדנות והוא סיפר לי איך נגמר לו כל הכסף שהוא הצליח להביא אחרי חמש שעות, איך הוא ישן אל ספסל, ושוטט כל היום, "אין לי מושג מה חשבתי לעצמי שיקרה, הייתי אדיוט, צדקת, אני מצטער" הוא אמר בהשפלה, אני אחזתי בידו "לא נורא, כולנו מטומטמים לפעמים" אמרתי, וצחקנו כל כך הרבה. לא מהבדיחה, אלא מההקלה של להיות שוב ביחד, "I missed you, you monkey" אמרתי
"גם אני אליך, פנדה" וצחקנו עוד יותר. בשעה שבע הייתי צריכה ללכת, מקס נראה מפוחד, ידעתי למה, הוא היה צריך להתייצב מול ההורים שלו, בזמנו אפילו לא ידעתי אם יש לו כאלה, ואני ממש לא התכוונתי לשאול,
זה היה ההסכם בינינו, ההסכם שבשתיקה, אנחנו לא שואלים שום דבר. הנחתי את ידי על כתפו בתנועה מנחמת, והוא הסתובב והלך.
למחרת הוא לא הגיע לבית ספר, השתדלתי שלא לחשוב למה. ויום אחרי זה הוא נראה יותר טוב, אבל במצב רוח נוראי. חזרנו לשגרה, והו! כמה שהתגעגתי אליה!.
אךל שבועות אחדים לאחר מכן היא הופרעה שוב. ישבנו בפינה הגילה שלנו שילד התקרב. היינו רגילים להצקות ככה שהתכוננו לעוד מתקפה של עלבונת ואולי גם אלימות פיזית, אבל משהו שונה קרה, הילד היה דק וגבוהה, היו לו זוג משקפיים עגולים אל אפו וספרים בידו. בקיצור חנון מושלם, אבל משהו בעניים שלו רמז לי שהוא שונה מכל הילדים שנתקלנו בהם עד כה, מה שזה לא היה מקס לא ראה את זה,
"מה אתה רוצה?" הוא נבח אליו בתוקפנות, הילד נראה נפחד. "אה… אה… אני חדש כאן ו… ו… רק חשבתי…אולי להציג את עצמי… או… משהו כזה…" הנסיון שלו להישמע קשוח לקראת סוף המשפט היו קורעים. אבל מקס לא צחק בכלל, "תלך להציג את עצמך במקום אחר. אני ממליץ מקום רחוק מאיתנו כמה שאפשר" הוא אמר, זה לא נראה לי בסדר. אני יודעת כמה זה קשה להיות חדש, נתתי למקס מכה קטנה בכתף וניגשתי אל הילד "אל תיקח אותו יותר מדי ברצינות הוא סתם במצב רוח רע" אמרתי,"בו שב איתנו קצת" מקס הטה את ראשו הצידה כאילו שועל "את משוגעת?" גלגלתי לעברו עניים, "אני סיימון" אמר הילד, נראה שהוא עדיין קצת פחד ממקס. "אני אלכס וזה מקס," נראה שסיימון התעודד קצת, הוא בדיוק התכוון לענות משהו שהצלצול קטע את דבריו, הוא קם ופנה לבניין המדעים, אני ומקס נשארנו לשבת, לא היה נדיר שהברזנו, "אתם באים?" הוא שאל "לא אנחנו נשארים כאן לאכול דם כלבלבים," הוא אמר בסרקזם, אבל סיימון פשוט המשיך ללכת, לחוץ. אני ומקס נשפחנו מצחוק
זו הייתה הפעם הראשונה שסיימון גרם לי לצחוק