ילדת קפוצ'ון-4 (פרק אחרון)

~מקס~
אני צופה באלכס מתרחקת, צוחקת. אבל זה לא אני שעומד לידה, זה לא אני שמצחיק אותה, זה סתם איזה חנון שהיא פגשה היום. אין לי מושג מה היא מצאה בו. הוא נראה בחור טוב, אבל החננה הכי גדול שפגשתי בחיי, ואלוהים יודע שפגשתי הרבה חננות.

ממש יכולתי להרגיש איך אנחנו מתרחקים, עדיין היינו חברים אבל הסיימון הזה נעמד בינינו, היא הלכה אתו לבית ספר, היא ישבה לידו בכיתה, ואני נשארתי בשולחן מאחור. אני תוהה אם הוא מבין שהוא מפריד בין שני חברים. לא אני לא חושב. הוא יותר חסר טקט מאיגואנה. ועדיין אין סיכוי שהוא לא רואה שאלכס מסתובבת איתי פחות מאז שהוא הגיע, עברו כבר שלושה חודשים, וההתרגשות שלה עדיין לא דעכה אפילו קצת, אני מתחיל לחשוב שהיא לא תדעך לעולם, היא כבר לא קוראת לי Monkey רק מקס. אני עדיין קורא לה פנדה, אני לא מוכן להרפות. אולי כי אני פוחד שאם אני ארפה היא תתרחק עוד יותר.

יום אחד שאלו בכיתה, מי החבר הכי טוב שלך? אף אחד לא היסס, כולם ענו ברגע אחד. הייתי בטוח שאלכס מיד תגיד את שמי, אולי היא מסתובבת יותר אם סיימון אבל אני מכיר אותה הרבה לפניו, אני הייתי אתה ברגעים הקשים והקלים כאחד, אבל היא אמרה מילה אחת. יכולתי להרגיש איך הלב שלי צונח, כאילו תהום נפערת מתחתי, תהום שאין לה סוף. מילה אחת ששינתה את החיים שלי לנצח, מילה אחת שהיא הדבר הכי קשה, ועצוב, ומדכא, ומפחיד, ופתאומי ששמעתי בחיי , מילה אחת שהרגה אותי מבפנים.
ללא היסוס אלכס הכריזה
"סיימון"

בתורי סירבתי לענות, אנשים חשבו שאני סתם עצבני, אלכס לא כל כך שמה לב, היא כנראה הייתה כה בטוחה שאני אקרא בשמה עד שהיא הרשתה לעצמה לפרוש לפטפוט אם סיימון, מאז אותו יום יש בי טינה סמויה, ואני מנסה להסתיר אותה, באמת שכן. אבל זה קשה לדכא את הרגש הכי חזק שיש,
איזה רגש אתם שואלים? פעם אני חשבתי שזאת אהבה, האהבה שלי אליה. היום אני יודע שזה לא נכון, כי אין ולעולם לא יהיה רגש יותר עז, יותר חזק, ויותר נורא,
מקנאה