ים: פרולוג

הבטתי בו וניסיתי שלא לחשוב על העבר, ניסיתי שלא להיזכר בכל מה שאיבדתי, אלא רק בכול מה שזכיתי בו, כאשר נטשתי את חיי עבורו.
אבל לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, עדיין חשבתי האם זה היה שווה את זה, הבטתי בו והרגשתי בתזוזת הספינה לרגליי, ולפעמים התשובה הייתה כן, הוא היה שווה את זה, אך לפעמים, זה פשוט לא היה מספיק, סיפור האהבה הנועז והרומנטי שלנו היה פשוט זה, פשוט סיפור, ואני הייתי צריכה משהו יותר מזה בשביל להמשיך, משהו שיחליף את האדרנלין שעזב כבר מזמן, משהו שיגרום לי להישאר, ולפעמים כמעט הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שהאהבה מחליפה את האדרנלין ושזו אינה טעות ושזו לעולם לא תהיה טעות, שאנחנו נתחתן ושהכול יהיה בסדר, אבל לפעמים, כשאני נזכרת בו, אני חושבת שאולי צדקתי, שאולי הייתי צריכה לעזוב בפעם הראשונה שהיו לי ספקות ולא לחכות עד שהוא יזרוק אותי, יגיד שנמאס לו, ויעזוב אותי בארץ זרה כאילו אני שום דבר מלבד מזוודה של דברים ישנים ולא רצויים.
אבל אני מבינה אותו, באמת שאני מבינה, זאת אומרת ראיתי אותה, ראיתי את זו שכבשה את ליבו, לפחות לכרגע, ואני מבינה שהיא כל מה שאני לא הייתי.
היא הייתה יפה וחושנית, היא הייתה יותר מאתגר, יותר ממשחק נחמד, היא הייתה הכל ואני הייתי כלום.
אני לא יכולה להגיד ששנאתי אותו לאחר שנטש אותי, לא, אני שנאתי רק את עצמי, הרי את מי יש להאשים אם לא אותי?
אני הייתי צריכה לדעת טוב יותר, הייתי צריכה לדעת ששום בחור יפה ורומנטי לא היה רוצה שום קשר איתי, למען האמת, אף-אחד עם דופק כנראה לא היה רוצה שום קשר איתי, אז למה שבחור כמוהו ירצה? למה שבחור כמוהו לא רק יראה אליי חיבה, אלא ממש יציע לי נישואין?
אבל אני מניחה שמאוחר מידי לזה, אני מניחה שכל מה שיש לעשות עכשיו, לנסות למצוא דרך להגיע הביתה, אבל אולי עדיף לא לעשות את זה, הרי איש אינה יכול להבטיח לי שיקבלו אותי שם, אבל זו האפשרות הטובה ביותר שלי, ואם לא, אני אתן את חיי ליצור היחיד שתמיד היה שם בשבילי, אני אתן אותם לים.