כאן דרכינו נפרדות – פרק ניסיון (פרק 1?)

ישבתי על מדרגות הבית מביטה כיצד הם מרוקנים לי אותו.
תחילה המחשב, הטלוויזיה ומוצרי החשמל אחר כך המיטות והארונות ולבסוף גם הציוד האישי שלי רק דבר אחד הם השאירו קופסאת קרטון מלאה בגזרי נייר, התחלתי להוציא החוצה את הניירות בתקווה למצוא דבר מה ואכן מצאתי.
לאחר זמן מה של העפת ניירות שמעתי קול מתכת נופלת על הרצפה, התחלתי לחפש לאור הנר היחיד שהיה בין כל הניירות ולבסוף מצאתי אותה שרשרת זהב בעלת תליון ובתוכו תמונת תינוקת הבנתי מיד שזו אני אך התמונה הייתה חתוכה, אמי לא הופיעה בה.
כשכבר התעייפתי סידרתי לי מעין מיטה מכל גזרי הנייר ונשכבתי עליה, זה לא היה כל כך נורא אך בכל זאת לא נרדמתי כל מה שעשיתי היה לחשוב על מה שקרה היום. למה הם לקחו לי הכל זה לא אשמתי שההורים שלי מתו והשאירו אחריהם חובות, להפך הם אמורים להתחשב בי על כך שאני יתומה לא להרוס את בית ילדותי בלי חשמל, בלי מים ועכשיו בלי חפצים.
הבית שלי לא יכולתי לבקש טוב ממנו, בית קרקע בעל שתי קומות- בקומה התחתונה סלון, מטבח, שירותי אורחים וחדר אורחים. בקומה העליונה שירותים לבני הבית וחדרי שינה לבני המשפחה החדר שלי- חדר תכלת שמיים עם מחשב שנלקח, ארון שנלקח גם הוא ומיטה שנלקחה אף היא. החדר של ההורים שלי שאליו כמעט ולא נכנסתי בייחוד לא אחרי המוות שלהם והחדר של אחי שנשמר כפי שהוא מהיום בו הלך לצבא ולא חזר, לפחות עד היום. והיה עוד חדר אחד חדר לבן שאינו ריק כלל זה היה חדר הציורים שלי ציירתי שם על הכל, הקירות התקרה אפילו הוילון הלבן היה מצויר (בחדר שלי לא הורשתי לצייר). בחצר האחורית היה בית העץ שלי שלא הייתי בו מאז כיתה ו' ובחצר הקדמית היו פרחים ושבשבות (לפחות בהם לא נגעו).
חלמתי עליו על הבית שלי אבל לפני שנהיה כה מדכא, חלמתי על הלילות כשהיינו יושבים ארבעתנו אני אחי והורי בחצר האחורית, עושים מדורה וצולים נקניקיות ומרשמלו. בלילות כאלה הייתי ישנה באוהל בחצר עם אחי, לא היינו ישנים זמן רב כי רוב הלילה היינו מספרים סיפורים מפחידים ובדיחות ואחי היה מנגן לי שירים. חלמתי איך אני ואחי יושבים באוהל והוא מנגן לי ואני רק בוהה בו ומקשיבה לקולו השמימי. התעוררתי למשמע הדפיקות בדלת, בעודי פותחת אותה אני רואה שלט עומד בחצר שלנו 'למכירה'.