כישופים אפלים 2 – פרק 16: המסע מתחיל, חלק א'

שעה זו הייתה מאוחרת בלילה, המקום היה ריק מאדם, מלבד אריק; אריק הוניוס, בן החמש עשרה.
לפני חודשיים היה לי את יום הולדתי ה-15, חשב אריק, וכל מה שעברתי עד עכשיו, בשבילי אלה היו הרגעים הנוראיים ביותר בחיים שלי. בעצם, אני לא בטוח שאלו חיים עכשיו. אני כמעט בטוח שאני מת. אבל אני לא מאמין בחיים אחרי המוות, אז אולי אני לא? טוב… את זה אני לא יודע, אבל אם אני לא מת, נניח, אז איפה אני בדיוק? ואיך הגעתי לכאן לעזאזל? את זה, באמת שאין לי מושג; אין לי תשובה לשום שאלה שלי, למרות שהייתי מת לדעת. בעצם, לא מת. אריק, למה להתחיל לדבר ככה? איך אני עייף… אני מרגיש שהעיניים שלי נעצמות. אני לא מרגיש טוב. אני מרגיש חלש, אני רואה רק נקודות שחורות בעיניים. אני מנסה לפתוח אותם, אבל אני לא מצליח. איך אני אוכל לחיות ככה? אם אני באמת חי? הכל חשוך, אפילו את הירח אני מנסה לראות, אבל אני כבר לא מצליח; כנראה שנרדמתי.
***
…היום יום-הולדתי, היום הראשון של השנה החדשה, ואני עוזב… אני עוזב למען ההורים שלי, למען כל-כך הרבה יצורים ובני-אדם מעולמות אחרים, אני עוזב בשביל להילחם; אני מסתכן למען האהבה, ואני כל-כך מבקש, שאני אשרוד…
המחשבה הזו הדהדה בראשו של אריק, והיא פסקה ברגע שפיטר הגיע אליו. פיטר הלך מפתח ביתו עד שנעמד ליד אריק; הוא שהה שם לרגע, ולאחר-מכן התיישב לידו. פיטר בהחלט הבחין בכך שאריק לא כראוי, ואפילו ראה את דמעותיו הנוזלות על הכביש. פיטר כל-כך רצה לחבק אותו, והוא חשב על הוריו ועל העובדה שכנראה יש לו אחים, למרות שאולי לא. אבל הוא מיד התעשת וניגש לדבר איתו; הוא שם-לב שהוא היה צריך איזשהו חיזוק קטן במהירות האפשרית.
"היי אריק," פצח פיטר בשיחה, והתיישב לידו במדרכת הרחוב.
"אתה קולט שיכול להיות שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו?" שאל אותו אריק.
"אתה פוחד?" פיטר ניסה לעזור לו.
"אני לא בטוח…" אריק אמר בלחש. "אני לא יודע מה… מה הולך לקרות לנו. ההורים שלי הם באיזושהי ממלכה, ואני צריך להציל אותם. וזה עוד חלק קטן ממה שאני צריך לעשות וממה שיהיה לי ויקרה לי, ואני לא יודע מה מצפה לי."
"אני מבין אותך, אבל אני מזכיר לך שאתה לא לבד. אני ומאי נהיה איתך לאורך כל הדרך. ובכן, זהו כן מסע מסורבל, אפל וקשה, אבל זה למטרה טובה, ומה כבר יכול לעצור אותך? שר האופל? אתה לא זוכר שיש לך כוחות? אתה רק צריך ללמוד לשלוט בהם. ואז… אף אחד בעולם כולו לא יוכל אפילו להשתוות לך!"
"אולי אתה צודק," השיב אריק, "תודה על הכל."
"אתה לא צריך להודות לי," אמר פיטר ונעמד. "אני רק הייתי צריך להזכיר לך מי אתה." פיטר חיכה לתגובה, אבל עקב כך שאריק אינו השיב והסב את פניו, הלך לביתו.

***
"מתקרבת סערה," אמרה מאי.
"מה? מה פתאום! מאיפה את כל-כך בטוחה? למה שתתחיל סערה בכלל?" פיטר נלחץ.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו חייבים לעוף מכאן כמה שיותר מהר." השיבה לו מאי במהירות. "תקרא לאריק!"
פיטר מיהר לרוץ אליו; "טוב."
אריק הגיע למאי תוך פחות משתי דקות. "תגידי לי שזה לא מה שאני חושב," אמר למאי. היא סירבה.
"אז מה אנחנו מתכננים לעשות עכשיו?" שאל אותה.
"אתה לא חושב שזה סימן שאנחנו צריכים לצאת למסע?" מאי חשבה. ליבה פעם בחוזקה.
"מה מסע? את אמיתית?!" פיטר נלחץ. זה הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו על הראש. יסמין באה אליהם. "מה שמעתי? מאי," היא פנתה אליה, "מה את גילית?"
"כן, יסמין. זה מה שאת חושבת."
"טוב, אין זמן. אריק, מהר, תכין תיק. קח איתך את הדברים החשובים ביותר שאתה צריך. פיטר, גם אתה. זריז. אין לנו מספיק זמן. אני הולכת לארגן לנו את הספינה." יסמין נשמעה מאוד בטוחה בעצמה.
אריק היה בטוח שלא שמע טוב. לקח לו רגע לעכל את ששמע. מאי הוציאה פתק בזריזות מכיסה ואמרה לאריק: "תשמע, אריק. הפתק הזה היה למקרה חירום. וכמו שאני רואה עכשיו… אין לנו ממש ברירה. אני מבקשת ממך שתרוץ לקרוא לכמה שיותר נערים מכיתתנו. הם מודעים למה שקרה. אתה מבין מה אני מבקשת ממך?"
אריק הנהן. פיטר כבר מזמן הלך לארגן לעצמו תיק לדרך. יסמין לא נראתה קרובה לאזור. מאי עלתה בריצה לחדרה לארגן לעצמה תיק עם הדברים החשובים ביותר לדרך. לא היה לכולם יותר מרבע שעה, עד שהסערה תפרוץ.

***
המרינה של הים ממש לא הייתה רחוקה מהבית של אריק, פיטר ומאי. יסמין מיהרה להגיע לשם. היא לא ממש ידעה מה היא מתכננת לעשות, אבל היא ידעה בוודאות שחייב ספינה. למטוס אין מספיק כסף. ספינה בטח גם עולה המון, חשבה, אבל היא תוכל להשכיר אותה ל"שעה, בשביל לטייל", ואז לא לחזור לבעל הספינה יותר.

***
ביער, בזמן סיפור האהבה של נועם וזוהר, שרה החליטה שהיא מתאבדת. היא עמדה מעל צוק, ובאה לקפוץ.
את באמת רוצה לעשות את זה?, חשבה לעצמה, אם נועם לא אוהב אותי, החיים שלי אולי באמת לא שווים בלעדיו. אבל רגע, עד כדי כך, שאת מוכנה למות? אני לא יודעת, אבל אני מרגישה דחף לקפוץ. אולי זאת תהיה טעות, אבל אולי לא. חוץ מזה, גם ככה אנחנו פה בלי אף אחד, רק אני, זוהר, מאי ונועם. אין לנו דרך לחזור הביתה. אני אקפוץ. כן. זהו. החלטתי.
בדיוק מתי שבאה לקפוץ, אפילו בזמן שהייתה באוויר, נועם בא ומשך אותה לעבר הצוק, שתחזור חזרה.
"נועם?!" שאלה שרה מופתעת.
"תגידי, את השתגעת?!" נועם כעס, וחש שליבה של שרה פועם, "מה בדיוק נראה לך שאת עושה?" הוא היה מאוד בטוח בעצמו. איך זה ייתכן? חשב לעצמו, ולמה בדיוק היא רצתה לקפוץ? למה? אני דורש תשובות! הוא רצה להגיד את זה, אבל חשב שזה יהיה מוזר במקצת אם "ידרוש", לכן וויתר.
"קודם כל אני רוצה שתירגע!" הפצירה בו שרה והמשיכה, "בכל זאת, לא קפצתי…"
נועם קטע אותה. "כי משכתי אותך אחורה עוד כשהיית באוויר! מה היה קורה עוד מאית שנייה??"
שרה קלטה רק עכשיו מה היא רצתה לעשות. אוי, איזה מזל היה לי! חשבה, אם עוד חצי שנייה, היא כבר לא הייתה פה. היא לא הייתה מדברת איתו. היא לא הייתה חיה. לא. אני חייבת להודות לו. "באמת שכחתי, נועם, תודה. איני חשבתי מה רציתי לעשות. תודה. אני… אני באמת מודה לך."
ברגע זה זוהר באה. "נועם? מה קרה פתאום שרצת? ושלום שרה," זוהר לא התחברה לשרה. היא לא התחברה אליה מהרגע הראשון
שראתה אותה. יכול להיות שזה בגלל שאהבה את נועם, ושרה, הגבוהה והיפה, ייתכן כי עומדת לקחת לה אותו. היא לא ידעה בדיוק למה, אבל היא לא אהבה אותה.
"שרה עמדה לקפוץ מהצוק הזה." נועם היה הראשון לענות לה.
"מה?!" זוהר התפלאה.
שרה מיהרה להתנגד, "זה לא מדויק…"
"מה לא מדויק? תסבירי לי!" נועם צעק, "את עדיין לא קולטת מה יכול היה לקרות?" במקום להסדיר נשימה ולומר תודה לאל שהוא הספיק לתפוס אותה, רק כעס עליה יותר ויותר.

***
אריק היה לחוץ. לחוץ מאוד. איך אני אספיק? חשב, כעת אני צריך לרוץ לכל ילדי הכיתה. הסתבר לי שהם מיוחדים ואמיצים. וזה לא הכל, זה בזמן מוגבל, לפני שתפרוץ הסערה הנוראית, ואני צריך לספר להם את כל מה שהולך לקרות בזמן הקרוב. ומה יקרה עם יסמין? איזו ספינה היא בדיוק תשיג לנו? נכון שאין לנו כסף למטוס, אבל באמת לא חשבתי איך נגיע ליערות האמזונס? הרי ברור שאין לנו כסף, ולו המעט ביותר. אנחנו בסך הכול בני חמש עשרה, וחלקנו ארבע עשרה. אז כיצד יסמין תשיג לנו ספינה? אם היא תשיג, אין עליה! היא גדולה. היא אלופה. זה יהיה כזה מגניב. היא גם סיפרה לי שהיא יודעת לנהוג.
הראשונים שפגש היו דניאל ותהל.
"שלום, אריק," פתחה תהל, "איזו הפתעה. מה מביא אותך לביתנו?" היא חשבה על כל מיני אפשרויות, אבל היא בחיים לא הייתה מנחשת נכון. היא הופתעה. דניאל עמד לצידה.
"טוב, תקשיבו טוב." עיניו הכחולות של אריק הביטו בדניאל ותהל בציפייה שיבינו אותו. הוא המשיך. "אין לי הרבה זמן…"
"מה קרה?" דניאל נרתע. ברגע זה השמיים האפירו מעט.
"עומדת לפרוץ סערה. אתם יודעים שאני, פיטר ומאי מכשפים, נכון?"
הם הנהנו.
"הקשיבו בבקשה, אני מוכרח את עזרתכם." הם הקשיבו לאריק בעיניים צלולות ובדאגה. "בתחילה איני האמנתי, אבל הייתי חייב ואני נשבע שהכל אמת! יש ממלכה אבודה."
"מה? זה רציני?!" "ראית יותר מדי סרטי פנטזיה" "זה לא מצחיק, אריק". אלה היו התגובות הראשוניות שזכה להם אריק גם מים, אמבר, מייקל ותום. הוא ניסה להסביר להם את האמת.
"אתם מוכרחים להאמין לי! המלך ההוא השתלט על הממלכה!" אריק ניסה שיאמינו לו.
"איזו ממלכה ואיזה מלך? ומתי? ואיפה? ומי? מה? מו?"
אריק התייאש מהם.
"כנראה," המשיך אריק, "בשיל להגיע אל הממלכה צריך להגיע לאיזשהו עולם אחר, כולם קוראים לו 'העולם האמיתי של בני האדם'."
ברגע שאמר זאת שם לב שבאו לומר לו תגובות שונות.
"בבקשה, אל תקטעו אותי עכשיו!" צעק אריק.
הם שתקו. אריק המשיך.
"בקיצור, בשביל להגיע אל הממלכה צריך להגיע לאיזשהו עולם אחר, כולם קוראים לו 'העולם האמיתי של בני האדם'. כן, אני יודע שזה מוזר, גם אני לא מבין את זה. כי אנחנו בני האדם, אז מה הולך פה? אני אמשיך, אני מוקצב בזמן לפני שתפרוץ הסערה…
בקיצור, ומשם מגיעים למדינה בשם אוסטרליה ואז צריך לחצות היער. משם צריך לטוס לנהר האמזונס, ואז צריך לשחות בנהר המפחיד הזה (כך כולם אומרים) ואז יש שער כלשהו שרק אנשים מיוחדים יכולים למצוא אותו, ורק אז מגיעים אל הממלכה…
בקיצור, זוהי דרך לגמרי מסובכת. לאחר שהוריי הגיעו לשם, השתלט שם מישהו נורא ואיום, הרוצה לשלוט על הממלכה, והוא בעצם רק הורס אותה. ההורים שלי היו חייבים במיידית לנסוע לשם ולעזור להפיל את המלך מהשלטון, והם צריכים להיות המלך והמלכה במקומו, ואני… הנסיך. אך זה כבר היה מאוחר מדי…
ולא אמרו לי את מה שקרה. ואז, עכשיו, כשגיליתי את הכל, זה כבר מאוחר. הפעם ההורים שלי באמת נעלמו שם… ואני לא אוותר לעולם! אני אלחם במלך ואגלה את האמת על הוריי. ואתם לא תאמינו מה עוד אני גיליתי; לא סתם הכול לא הגיוני, יש דבר שהוא מאוד לא הגיוני, אך הוא יכול להסביר את הכל…
רק לי יש את הכוחות הכי חזקים: רק אני יכול לעשות כל מיני כישופים אפלים, שאף אחד אחר אינו יכול לעשותם. אפילו לא לאנשים האלה (לעופר ולמסדר ממנו הוא מגיע), ולהורים שלי אין את הכוחות הללו; אני לא ממש מבין בזה, אך אני יודע בנידון שזה דבר מאוד מיוחד. לכל מי שבממלכה הוא צובר כוחות ומקבל כישופים, אבל רק לנו יש כוחות; בנוסף כישופים אפלים.
אני אגלה לכם את האמת, אני לא אשקר לכם. אם אתם חושבים שהמלחמה תהיה כל-כך פשוטה אז אתם ממש טועים. אני לא רוצה לסכן אתכם, אבל אני צריך עזרה. זה לא אני לבקש מכם, אבל גיליתי שאין לי ברירה. אני מצטער שאני מכניס אתכם לזה.
הסיפור הוא ממש מורכב, אני בקושי מצליח להבין אותו! ויש עדיין דברים שעוד לא הצלחתי לגלות. זאת אומרת, גם לא אמרו לי. והדבר הכי נורא שיכול לעצור אותי, להרוג אותי, ואני כבר יותר לא אצליח לשרוד… זהו שר האופל הנורא.
מספרים ששר האופל הוא בעצם רוח שחורה, היכולה להיכנס ביצורים חיים ובבני-אדם, ואף אחד לא יעצור אותו. שר האופל רוצה להשתלט על כל העולמות! אך אני כבר עדיין חושב על תוכנית… למצוא את נקודות החולשה שלו…" במילים אלה סיים אריק את סיפורו.

***
"שרה," זוהר פנתה לשרה. עיניה הירוקות היפות הביטו בה כאילו
היא מבינה אותה, אף על פי שלא. "למה באמת רצית לקפוץ? למה רצית להתאבד?"
נועם הסתובב ופנה ללכת. "נועם…" שרה ניסתה שנועם יבין. יבין ולא יכעס.
"אל תשני נושא!" זוהר הרימה את קולה וקטעה את שרה, בעוד נועם עומד מאחורי גבה של זוהר.
שרה לא ידעה מה לענות לה ושתקה.