כישופים אפלים 2 – פרק 20: הקרחון המוסתר, חלק א'

היה אפשר להרגיש את הערב מהחדר של רוני ודן. הם סידרו את הציוד שלהם בחדריהם.
"איזה כיף היה היום, נכון?" אמרה רוני בשמחה.
"היה בסדר," אמר דן.
"שיט!" היה נראה שרוני נזכרה במשהו.
"מה, מה קרה?" שאל דן.
"שכחתי את הטלפון הנייד שלי בכיתה, אני הולכת להביא אותו." אמרה רוני במעשיות.
"אבל אסור לצאת עכשיו מהחדרים! זה כיבוי אורות!" מחה דן.
"שטויות, אני עוד דקה באה," רוני אמרה.
"אבל אסור! אל תסבכי את עצמך, אל תעשי דבר שתתחרטי עליו אחר כך." דן ניסה לשכנע אותה.
"נו, אני אגיד שלא ידעתי," אמרה רוני.
"אבל אמרו בטקס היום." אמר דן.
" טוב, לא מעניין אותי. אז מה אתה מציע? שאני אשאיר אותו שם? יגנבו לי אותו ולא יחזירו לי," הסבירה רוני את עצמה, "אל תשכח שהוא עלה כמעט 3000 שקל!"
"טוב, אני מבין שאין לי דרך לעצור אותך, אז רק תחזרי מהר," נאנח דן.
"אז אני אעשה את זה הכי מהר שאני יכולה." אמרה רוני.
"או-קי."
"להתראות, ניפגש עוד מעט."
"טוב, להתראות!"

רוני הלכה לאט ובדקה שאף אחד לא רואה אותה. לאחר זמן מה היא ירדה במדרגות בשקט; הכל היה חשוך. היא המשיכה ללכת בשקט, אך שמעה צעדים מתקרבים אליה; היא מצאה מחבוא; היא נכנסה לכיתה וראתה את הטלפון הנייד שלה. היא לקחה אותו. רוני באה לצאת מהכיתה, היא הסתובבה לראות אם אף אחד לא רואה אותה. ברגע שהיא הסתובבה חזרה לצאת מהכיתה, היא נבהלה מאוד וצרחה.

המסע התחיל. המחשבה הזו הדהדה במוחו של אריק.
הוא היה בספינה, יחד עם חבריו ללימודים וחבריו האמיתיים. היה חשוך בחוץ; כבר הייתה שעה מאוחרת. הוא עמד בחוץ, נשם את האוויר הצח, בזמן שכל השאר ישנו בתוך הספינה. הוא התרגש מאוד. הוא גם לא ידע איך יוכל לעמוד בכל זה. אבל ידע שלא הייתה לו ברירה.
יסמין הצטרפה אליו. "איך אתה מרגיש?"
"את יודעת… לא משהו," השיב לה חיוור. "איזה מטורף זה. שאת מפליגה והכול. אין לך רישיון לזה בכלל."
"לדוד שלי יש." היא חייכה והוא צחק. "נכון. זה באמת מטורף."
"אני לא מצליח להירדם." הוא אמר, והיא הבינה אותו.
זה לא רק מפחיד, חשבה יסמין, זה גם מוזר. זה לא נורמלי. מסתבר שיש איזו ממלכה אבודה ביערות האמזונס, ושולט שם רודן ואריק הוא הנסיך וההורים שלו צריכים לעזור ו… וואי, איזה בלגן. רק מלחשוב על כל זה כבר יש לי סחרחורת. לא הבנתי בכלל הרבה מהסיפור. זה משוגע. זה מפחיד, משוגע, מלחיץ, נורא, איום ו… מה לא.
למה כל זה קרה דווקא לי, חשב אריק, אני חשבתי שאני בן אדם רגיל, בסך הכל סתם אריק. לא מישהו מיוחד. ומה מסתבר: שאני נסיך. של ממלכה אבודה. המסתתרת ביערות האמזונס. איך אני אתמודד? איך? איך? ויש עוד את שר האופל שרוצה להרוג אותי כדי שהוא יהיה המלך. אוף. למה הכל קורה דווקא לי? למה?
אריק ויסמין הביטו אחד בשני.
"טוב, נראה לי אני אלך לישון," אמר אריק.
"לילה טוב." השיבה לו יסמין, והוא הודה לה.

***
"מה את עושה כאן בשעה כזאת? את צריכה להיות בחדר!" אמר האדם שהבהיל את רוני.
"אה… אה… אני פשוט שכחתי את הטלפון שלי כאן," הסבירה רוני בגמגום, "אז רק באתי לכאן להחזיר לי אותו, לפני שמישהו יגנוב לי."
"הממ… את בטוחה?" האיש בחן אותה.
"אה… מה? אה, כן. מי אתה?" שאלה רוני בפחד.
"אני המורה של כיתה ו'3. שמי הוא דרור. ומה שמך?" ענה דרור.
"לי קוראים רוני. אה… אני קצת עייפה, אז האם רק תיתן לי ללכת לי לנפשי, לחדר?" שאלה רוני.
"שזה לא יחזור על עצמו," אמר דרור.
"כן, כן, כן… ברור." הנהנה רוני.
"לכי."
היא רצה במדרגות למעלה לחדרה.

רוני נכנסה בדלת של חדרה.
"נו, איפה היית? כמה זמן לוקח לך?" שאל דן.
"מה אתה רוצה? תפסו אותי," אמרה רוני.
"והבאת את הטלפון?" דן התעניין.
"כן, הספקתי." אמרה רוני באנחה.
"מי תפס אותך?" שאל דן.
"זה משנה?" שאלה רוני.
"נו, די… בלי התחכמויות," אמר דן.
"המורה של ו'3," רוני גיחכה, "קוראים לו דרור."
"אה. את בטוחה?"
" אממ, זה מה שהוא אמר לי."
"וזה נראה לך אמיתי?" לדן זה לא היה נראה אמין.
"וואי, אני מה זה עייפה. אני הולכת לישון.
"כן, גם אני."
"מה עשית?" רוני סתם רצתה לדבר, אז שאלה את דן מה הוא עשה כשהיא הלכה להביא את הפלאפון שלה.
"זה משנה?" צחק דן.
רוני צחקה גם היא.
"סתם, סתם. לא עשיתי כלום. חיכיתי לך. אבל רק שתדעי שלקח לך ממש הרבה זמן." ענה דן.
"טוב די," הצטדקה רוני, "זאת לא הייתה אשמתי."
"או-קי, אז לילה טוב!"
"לילה טוב."

למחרת בבוקר רוני ודן הלכו לבית הספר.
"שלום ילדים," אמרה רונית, "אני מקווה שהתחזקתם אתמול, כי היום הולך להיות לנו יום ארוך."
אחד התלמידים מצביע מהשורה השנייה. "כן?" שאלה אותו רונית. "היום אנחנו נלמד?" שאל התלמיד.
"אה, לצערי כן." השיבה רונית.
התלמיד התעצב.
"אבל אם אתם תהיו ילדים טובים אתן לכם הרבה זמן לשחק בחוץ משחקי חברה." אמרה רונית וניסתה לתת שמחה לתלמידיה.
"יש!" צעקה כל הכיתה בהתלהבות, וכולם הראו כמה הם מאושרים.
"אבל זה רק אם תהיו תלמידים למופת." רונית ניסתה להשקיט אותם.
תלמיד התפרץ לדבריה, "מה נתחיל ללמוד היום?"
"כולם להוציא ספרי חשבון." אמרה רונית בזמן שהיא כתבה על הלוח המחיק הגדול שהיה במרכז הקיר הגדול הצפוני של הכיתה. "ילדים אל תהיו מבואסים, בחיים חייב ללמוד," אמרה להם. החלק מהכיתה ענתה לה בחיוביות.
"אז מי רוצה להגיד לי בתור התחלה כמה זה 38 כפול 49? מהר, כולם לחשב!" חייכה רונית.
כעבור מספר דקות דן הצביע. "כן, דן?" שאלה אותו רונית.
הוא ענה: "38 כפול 49 שווה ל- 1762.
"בואו נחשב," רונית אמרה.
כעבור חצי דקה תלמיד אחר מצביע, ורונית שאלה אותו מה.
הוא ענה: "דן טועה. 38 כפול 49 זה לא 1762, זה 1862.
"ואתה צודק!" אמרה רונית לאותו תלמיד כאילו זכה בלוטו.
כל הכיתה צחקה כעת על דניאל בהשפלה.
"עזוב אותם, אל תתייחס. אתה אלוף בחשבון!" אמרה לו רוני כמעט בלחש.
"תודה על העידוד." אמר דן בעצבות.
"דן, זה לא נורא. ילדים, אל תצחקו עליו. דן, בפעם הבאה." אמרה רונית. ולפתע היה צלצול.
"טוב, הפסקה. כולם אחרי ההפסקה ממשיכים עם חשבון ולאחר מכן נעבור לתנ"ך," אמרה רונית בכיף, "תהנו!"
כל תלמידי הכיתה יצאו מהחדר, ורונית לקחה את תיקה הכבד לכיוון חדר המורים.

***
אריק הרגיש שהתעורר מאוחר, וזה לא היה רק בגלל שכשקם לא היה אף אחד במקום. הוא יצא מהחדר והרגיש את האוויר הצח והים הנפלא, שהתפרש לכל כיווני האוויר. היה קשה למחצה לחוש בהבדל בין הים לשמיים; הם היו בהירים מעט והים היה תכול בהיר. כשאריק יצא, הבחין שנוצרו קבוצות בין כל הנערים והנערות. הוא לא ידע לאיזו קבוצה להשתייך.
יסמין ניסתה ללמד את פיטר ומאי לנהוג בספינה; זוהר, דנה ונועם דיברו ותפסו נוכחות רבה, לעומת שרה ואחיה ג'ק שהתבודדו באחת הפינות המרוחקות ביותר של הספינה, כך שבקושי ראו אותם ובטח שאי היה אפשר לשמוע אותם – אלא אם כן היית קרוב אליהם דיו עד שהיית משתתף בשיחתם. מייקל ותום התלהבו לראות זה את זה, והיה בולט מדי שדניאל ותהל מנסים להשתלב איתם או עם קבוצות אחרות; וזואי ועופר דיברו אחד עם השני בחלק המערבי של הספינה במסתוריות רבה מדי שאריק הבחין שדבר מה אינו כשורה.
להפתעתו של אריק, כאילו רגליו הובילו אותו ליסמין, לפיטר ולמאי במקום ליבו שרצה לדבר עם עופר ולהשלים את שיחותיו עם זואי.
"בוקר טוב, אריק!" יסמין הייתה מלאת שמחת חיים.
"אתה יודע מה השעה? כבר אחת עשרה וחצי בבוקר!" מאי הייתה מאושרת ממנה לא פחות.
אריק לא שם לב להתנהגותו, ושאל בתמימות, "אתם רואים את זואי ועופר?" לאחר שהם הנהנו, הוא המשיך, "הם מתנהגים מוזר מדי." לרגע הוא חשב שהם לא חושבים כמוהו, אבל כעבור חצי דקה ארוכה שנראתה כנצח שארבעתם הביטו בהם, הסכימו איתו.
"אתה צודק," אמר פיטר, "משהו פה חשוד."
"גם אני חושבת." הסכימה מאי.
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב. עופר הזה… אני עדיין לא מאמינה שהוא טוב. אני לא שוכחת שהוא חטף אותי, ואני לא מתפלאת שגם עכשיו הוא מתנהג מוזר…" הסבירה יסמין.
"אוי אריק," מאי קטעה אותה, "אתה זוכר את השרשרת שקיבלת ממנו?"
אריק הנהן בפחד, כי ידעה שתשאל אותו כעת אם היא אצלו. והוא אכן צדק.
"הבאת אותה?"
אריק שתק.
"אתה זוכר את מה שהוא אמר, נכון?" מאי ביררה, "אתה תשמור על השרשרת הזאת, והיא תשמור עליך. והוא אמר גם שהיא מיוחדת מאוד והרבה רוצים אותה… אריק, היא אצלך, נכון?"
"נכון?" פיטר קיווה.
אריק אפילו לא הספיק לענות, כי ג'ק התחיל לצרוח. "קרחון! קרחון!!!"
כולם הסתובבו ובהו קדימה, והם לא האמינו למראה עיניהם.
"באמת יש קרחון!!!" צרחה תהל.
זוהר, דניאל, דנה ועופר ניסו למצוא את דרכם בין כל המהומה, ולהביט אל עבר החלק הצפוני.
"מה אנחנו עושים עכשיו???" פיטר נלחץ.
אריק בחיים שלו לא פחד כמו עכשיו. ולמעשה, כל מי שהיה על הספינה לא פחד כמו עתה.
קרחון ענקי, לרוחבו ולאורכו, התקרב אליהם במהירות עזה, למרות שהספינה הייתה זו שהתקרבה באמת.
היה מרחק של כשלוש מאות מטרים מהקרחון לספינה.
כולם היו בטוחים שזהו הרגע לקץ חייהם.
הקרחון מתקרב… והוא מתקרב… מאתיים חמישים מטרים… הוא מתקרב… מאתיים מטרים…