כישופים אפלים 2 – פרק 36: החשד

דן פותח את הדלת
דן: רוני! רוני! את לא מאמינה מה ראיתי!!
רוני: מה? מה קרה? מה ראית?
דן: את חייבת לבוא איתי.
רוני: לאן? אני מכינה שיעורים.
דן: אני ראיתי את רונית ועוד איזה מורה נכנסים לדלת שנעלמה אחרי שרונית שמה את היד על הקיר, בודקת שאף אחד לא רואה אותה, והם התלחששו גם מקודם!
רוני: שטויות, אני לא מאמינה לך.
דן: מה?? למה??
רוני: כי זה לא יכול להיות.
דן: עובדה.
רוני: די כבר, דן.
דן: מה די?
רוני: בגלל שאני עסוקה ואתה לא אז אתה רוצה לשחק איתי משחקים?
דן: מה? מה זה קשור?
רוני: אני עסוקה, אני מרוכזת, די! אל תפריע לי יותר.
דן: אבל…
רוני: די לעצבן!!
דן: למה את לא מאמינה לי?
רוני: ככה, טוב? ככה!
דן: אבל למה?
רוני: תפסיק כבר, דניא…
דן: אבל את לא מבינה שהם מסתירים משהו?
רוני: מי זה הם?
דן: אני מתחנן בפנייך, בואי איתי!
רוני: טוב, נגיד שזה אמת, מה הם מסתירים?
דן: אני לא יודע. אבל למה שאני אשקר?
רוני: לא יודעת.
דן: אני לא אעזוב אותך!
רוני: אז זאת תהיה בעיה.
דן: למה?
רוני: כי אני לא מתכוונת לבוא איתך.
דן: את עושה טעות.
רוני: אוף… טוב נו, בסדר.
דן: אז בואי מהר!! אם הם נכנסו, הם בטוח גם ייצאו!
רוני: אתה יודע שאתה חכם ועקשן יותר ממה שחשבתי? אני לא הכרתי אותך ככה עד היום.
דן: מה זה משנה עכשיו? בואי מהר!
רוני: טוב…
רוני ודן יוצאים מהחדר ויורדים מהר במדרגות המפוארות, בשקט, דואגים שאף אחד לא רואה אותם.

רוני: איפה הם?
דן: הם היו בקיר הזה.
רוני: אתה בטוח?
דן: בטוח, בטוח…
רוני: נו… זה בזבוז זמן, דן.
דן: כל רגע הם צריכים לצאת, תחכי. הם בטוח מסתירים מאיתנו משהו.
רוני: אולי יש להם סיבה טובה.
דן: הכל יכול להיות.
רוני: אתה לא חושב שאנחנו דוחפים את האף שלנו יותר מדי?
דן: מה פתאום? כל אחד היה עושה את זה.
רוני ודן מחכים
רוני: נו…
דן: מה נו? זה לוקח זמן.
רוני: אבל אין לי הרבה זמן לעשות את השיעורים. אתה לא מבין שאנחנו מבזבזים את הזמן? זה קורה שאנשים הוזים. זה לא ביג דיל, אבל למה לגרור אנשים אחרים בשביל זה?
דן: אני לא הוזה!
רוני: עובדה.
פתאום הדלת הנעלמת נפתחת ודרור ורונית יוצאים ממנה
דרור שם את היד והדלת נעלמה שוב
– רוני ודן מתחבאים במדרגות –
הם לוחשים אחד לשני
דן: את רואה?
רוני: הוא מוכר לי מאיפשהו.
דן: מי?
רוני: זה שמדבר אם רונית.
דן: אולי זה דרור? יכול להיות?
רוני: כן, אתה צודק! אתה גאון! זה דרור, המורה של כיתה ו'3.
דן: טוב, בואי נעלה לחדר לפני שמישהו יראה אותנו, וידע שאנחנו מסתירים משהו. רק שתדעי, שזה נשאר בינינו!
רוני: ברור, ברור.
רועי שומע את השיחה שלהם ומתחבא ברגע שרוני ודן עולים במדרגות ונכנסים לחדר
רועי לוחש:
רועי: מה הם מסתירים? אני חייב לברר את זה בדרך כלשהי.
(רועי לא הספיק לראות את דרור ורונית)
רועי הולך לחדר שלו
דרור: שמעתי מישהו. ואני אגלה מי זה.
דרור עולה במדרגות
רונית: מה? שטויות, לא שמעתי אף אחד.
דרור: או-קי, יכול להיות שבאמת אני סתם מדמיין.
רונית: רק תזכור, אל תספר לאף אחד על זה, שום מילה.
דרור: אין בעיה, את יכולה לסמוך עליי.
רונית: ואז זה יקרה, בקרוב… בקרוב מאוד…
———————————————————————-
בחדר של רועי
רועי חושב כמה זמן
רועי: אוף, מה אני אעשה? אולי אני אשאל אותם מה הם זוממים?
לא, כי אז יכול להיות שהם לא יהיו חברים שלי. ואני לא רוצה להפסיד חברים!
מצד שני, אין דבר שיותר מסקרן אותי מזה, אז אולי כן כדאי לי לשאול אותם?
חוץ מזה, יכול להיות שהם יצרפו אותי בסודיות הזאת שלהם, ואם הם יגידו שהם לא רוצים להיות חברים שלי יותר, מיד אתנצל מיליון פעם ולא אפסיק עד שהם יהיו חברים שלי, ואגיד להם שלא אכנס להם יותר לעניינים.
כן, זה מה שאני אעשה.
רועי יוצא מהחדר שלו

רועי דופק בדלת חדרם של רוני ודן
דן: מעניין מי זה.
רוני: מי זה?
רועי: תפתחו, זה אני, רועי!
דן פותח את הדלת
רועי: אה, היי.
רוני+דן: היי.
רועי: אה, אפשר להיכנס?
דן: תיכנס.
רועי נכנס
רוני: מה אתה רוצה? אנחנו פשוט קצת עסוקים.
רועי: אממ, טוב. אז ככה.
דן: מה? קרה משהו?
רועי: אני לא יודע מאיפה להתחיל, כי זה קצת מביך אותי ולא נעים.
רוני: די, זה בסדר. אל תתבייש.
רועי: אני שמעתי אתכם מדברים, ונראה לי שאתם זוממים משהו. וואי, כל כך לא נעים לי, ולא ידעתי אם להגיד לכם או לא, אבל החלטתי שכן כי זה כל כך מסקרן אותי, אז… מה?
דן: זה חסר טעם, אנחנו לא נגיד לך.
רועי: לא, לא… אתם צודקים, אני מצטער! מצטער! מצטער! רק תהיו חברים שלי, אתם החברים היחידים שלי! בבקשה! בבקשה! אני מתנצל! סליחה, סליחה, סליחה!
רוני: תירגע, הכל בסדר.
רועי: אז אתם כן חברים שלי?
דן: למה לא?
רועי: לא, לא יודע… סתם, כי…
רוני: רועי, תירגע. הכל סבבה.
רועי: אין סיכוי שתגלו לי מה אתם מתכננים? באמת, שאתם יכולים לסמוך עליי, פשוט אני מת משעמום כבר המון זמן.
רוני ודן מסתכלים אחד על השני ואז על רועי
רוני+דן: מצטערים.
רועי: כן, זה היה ברור. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. אני מצטער, תמשיכו בעיסוקכם.
רועי יוצא מהחדר, מבואס
רוני: אבל זה לא אומר שאנחנו לא חברים טובים!
דן: אתה יודע מה, נחשוב על זה. אל תהיה מבואס.
רועי: טוב, תודה רבה! רק שתדעו, תזכרו… שאתם יכולים לסמוך עליי.
רועי סוגר את הדלת
———————————————————————-
דן: נו…
רוני: מה נו?
דן: אז מה את אומרת?
רוני: מה אני אומרת בקשר למה?
דן: בקשר לרועי!
רוני: מה איתו?
דן: לספר לו או לא?
רוני: אני לא יודעת. אם הוא עובד איתם?
דן: מה הסיכויים? וחוץ מזה את לא זוכרת שדרור ורונית קבעו שאסור לספר לאף אחד? כך שזה אומר שאין איתם עוד עובדים.
רוני: זה גם נכון, אתה צודק.
דן: אז מה את אומרת? טובים השלושה מן השניים?
רוני צוחקת
רוני: לא יודעת.
דן: טוב, אז לא.
רוני: אני חושבת שלא כדאי לחשוב ככה, כל כך מהר. צריך לחשוב הרבה זמן, לפני שמצרפים מישהו לחבורה שלנו.
דן: אז זה חבורה?
רוני: כן. חבורה סודית.
דן: אז זה אומר שמצרפים ילדים.
רוני: כן. לא… אתה לא מבין.
דן: אז תסבירי.
———————————————————————-
למחרת, בהפסקה
דן: רוני, ראית את רועי?
רוני: נראה לי הוא הלך לברזייה.
דן: אז בואי.
רוני: לאן?
דן: לרועי.
רוני: למה?
דן: בואי נחשוב…
רוני: נו די, בלי כל המשחקים האלה. למה?
דן: כדי לומר לו מה החלטנו.
רוני: טוב, אבל לפני זה בוא שנייה לחדר אני צריכה להגיד לך משהו.
דן: אז תגידי כאן, למה לעלות עכשיו 2 קומות?
רוני: נו בוא, למה על כל דבר אתה צריך להתווכח?
דן: טוב.
רוני: יופי.
טוב אני אגיד לך כאן.
דן: מה את רוצה להגיד?
רוני: אני שלמה עם ההחלטה שלנו.
דן: זהו?
רוני: כן.