כישופים אפלים 2 – פרק 40: בדרך למוות

דן: לא!! רוני, לא!!!!
רועי: מה קרה כאן?
דן: רוני!!!!
איזה מוזר. מי ירה בה?
רועי: לא יודע. בטח מהחלון.
דן: אוי ואבוי. אני מזמין אמבולנס. בעצם…
דן מחייג
דן: הלו, אמא?
אמא: כן, דן מתוק שלי.
דן: מישהו ירה ברוני!
אמא: מה??? מתי???
דן: הרגע, בואי מהר!
אמא: אני באה, תתקשר בינתיים לאמבולנס.
דן: טוב, ביי.
אמא: ביי.
דן: רועי תתקשר מהר לאמבולנס!
רועי: למה אני?
דן: פשוט תעשה את זה!
רועי: טוב.
רועי מחייג לאמבולנס
רועי: הלו, אמבולנס?
דן: רוני שלי… לא…
מי ירה בה?
רועי: לא יודע. והזמנתי אמבולנס.
דן: העיקר שהיא תהיה בסדר.
לאחר כמה דקות
אמא של רוני ודן נכנסת בדלת
אמא: דן… רוני שלי! מה קרה לה? מי הוא הפושע הנסתר?
דן: אמרתי לך, מישהו ירה בה, מכאן. מהחלון.
אבל אולי זה לא עד כדי כך חמור כי הכדור עבר את החלון ופגע בה.
אמא: זה לא משנה, תלוי מה המרחק שבינה לבין מי שירה. אוי ואבוי!
התקשרת לאמבולנס?
דן: כן, רועי התקשר.
אמא: מי זה רועי?
דן: חבר שלי, זה הוא.
רועי מצביע
האמבולנס פורץ לחדר
אמא: טוב, אני הולכת איתם, לבית החולים.
דן: מה פתאום? נראה לך? אני בא איתך!
אמא: דןי, מתוק שלי, אין סיכוי. עדיף שתישאר כאן.
דן: מה פתאום! זאת אחותי התאומה! אני בא!
אמא: דן! אני אתן לך הכול, אבל באמת, הפעם לא…
דן: חסר טעם הוויכוח הזה, אני בא איתך!
דן בוכה
אמו מחבקת אותו
אמא: טוב, בוא. אני מצטערת על הכל, באמת…
דן: אמא, אני סולח לך גם על הכל למרות שלא עשית לי כלום אבל זה ממש לא הזמן עכשיו…
אמא: צודק, כבר צריך לנסוע.
הם יוצאים מהחדר
בחוץ…
האמבולנס נוסע בלחץ
בתוך האמבולנס…
דן רואה שרועי מתקשר אליו
אמא: מי זה?
דן: לא משהו חשוב.
דן לוחץ בטלפון הנייד שלו על "דחה"
ולאחר מכן מחבק את אמו חזק
———————————————————————-
רועי יורד במדרגות במהרה
רותי עוברת שם (המנהלת)
רועי: המנהלת! המנהלת!
רותי: רועי, לא עכשיו. אני מאוד עסוקה.
רועי: יש לי משהו חשוב לומר לך.
רותי: לא עכשיו, אני פנויה מחר בין 14:00 ל 14:10, אם כי זאת ההפסקה שלי. תבוא אליי אחר כך.
רועי: אבל זה עניין של חיים או מוות.
רותי: מה? מה כל כך חשוב לך?
רועי: מישהו ירה ברוני דרך החלון.
רותי: מה?! אני באמת שמעתי ירייה אז יצאתי החוצה לראות מה קרה. לא ראיתי כלום, אז חשבתי שדמיינתי. זה קורה לכולם. אבל זה באמת נכון?!
רועי: נשבע לך. תודיעי לכולם!
רותי: למי?
רועי: לכל המורים!
רותי: טוב, אבל איפה היא עכשיו?
רועי: מי?
רותי: רוני.
רועי: היא בבית חולים עם אמא שלה ועם דן, אחיה התאום.
רותי: מה?! בלי אישור שלי?
רועי: את לא קולטת שירו בה? את לא קולטת שהיא עומדת למות? אם לא נמהר כולנו, זה אבוד!
את תודיעי לכולם!
רותי: אתה לא רוצה שניסע לשם?
רועי: כן, אחר כך!
רועי רץ במדרגות למעלה
———————————————————————-
רועי נכנס בדלת חדרו
הוא רואה את יונתן
רועי: יונתן!
יונתן: רועי, אני יודע מה באת לומר לי.
רועי: באמת? איך אתה יודע?
יונתן: כי זה היה ברור שזה מה שיקרה.
רועי: מה? מה פתאום! זה ממש לא היה ברור.
יונתן: זה היה ברור. ואתה יודע מה? מגיע לכם! לכולכם!
רועי: מה?! למה אתה כזה רשע?
———————————————————————-
רועי נכנס בדלת חדרו
הוא רואה את יונתן
רועי: יונתן!
יונתן: רועי, אני יודע מה באת לומר לי.
רועי: באמת? איך אתה יודע?
יונתן: כי זה היה ברור שזה מה שיקרה.
רועי: מה? מה פתאום! זה ממש לא היה ברור.
יונתן: זה היה ברור. ואתה יודע מה? מגיע לכם! לכולכם!
רועי: מה?! למה אתה כזה רשע?
יונתן: אם אתם לא רוצים אותי אתכם בחבורה, אז מגיע לכם שהפסדתם אותי!
רועי: אה, על זה דיברת…
רועי צוחק
רועי: זה לא העניין עכשיו.
יונתן: רגע, אתה לא דיברת איתי על זה?
רועי: לא, ממש לא.
יונתן: אז מה רצית להגיד לי?
רועי: שני דברים: הראשון, שאני מתנצל על מה שאמרתי לך, כי למרות הכל, אתה עדיין חבר שלי, החבר הכי טוב. הדבר השני הוא, שלמרבה הצער, מישהו, כנראה פושע, ירה ברוני מהחלון שתי שניות אחרי שהלכת.
יונתן: מה?! זאת אומרת, כן, גם אני שמעתי ירייה, אבל חשבתי שדמיינתי. זאת אומרת, שמעתי את זה כל כך קרוב אליי, אבל בגלל שאתם עזבתם אותי, ואתם כבר לא חברים שלי, אז החלטתי לא לבוא אליכם עוד הפעם, שלא תחשבו שאני נודניק.
רועי מגחך
רועי: זה בסדר, זה בסדר. מה שהיה היה.
אתה רוצה לבוא איתי לבית החולים?
יונתן: מה, הם כבר שם?
רועי: אמא של רוני, דן ורוני – כן.
יונתן: אתה קולט שהכל היה כל כך מאושר, לפחות לא קרה שום דבר נורא, ואז איך בשנייה אחת כאילו העולם התפרק? טוב, אז יאללה, בוא. אבל איך נגיע לשם? בית החולים מאוד רחוק.
רועי: נכון, וכבר חשבתי על זה, רותי תסיע אותנו.
יונתן: מה? היא כבר יודעת מזה?
רועי: כן, הרגע אמרתי לה. ביקשתי ממנה לספר לכל המבוגרים, לכל המורים, ובין כל הילדים בבית הספר זה יתפשט יותר מהר ממה שנראה לך. בקיצור, לא נראה לי שכבר יש מישהו שלא יודע מכך. ועכשיו, יאללה בוא נלך לבית החולים. אני מניחה שדן רוצה אותי שם.
אם כי, אני צלצלתי אליו והוא לא ענה.
יונתן: אני לא מופתע, אחותו התאומה עומדת למות, או שהיא כבר מתה. הוא לא צריך עכשיו שתנג'ס לו.
רועי: אתה חושב?
יונתן: אני בטוח.
רועי: אבל מה שהכי מוזר זה שהפושע נמלט מיד. כאילו, מה הוא רצה מרוני?
יונתן: אולי רוני גילתה משהו והוא ירה בה, כדי שלא תספר כלום לאף אחד.
רועי: אתה צודק! אני חייב להתקשר לדן, לבקש ממנו שכשיהיה לבד בחדר הניתוח, ינסה להוציא את זה מרוני בסתר. חייב!
יונתן: אז בוא נמהר.
———————————————————————-
בבית החולים
דן ואמו יושבים ליד רוני שבמיטה
שמה של אמא של דן הוא דינה
דינה: איך אתה מרגיש?
דן: זה לא משנה עכשיו.
דינה: לי כן, תגיד לי את האמת! אני רוצה לדעת!
דן: אני מרגיש כאילו תקעו לי סכין בגב, בסדר לך? ואני גם מרגיש שאין לי לאן לברוח, אני לא יכול לצאת מהארץ, אני כאילו תקוע כאן? עכשיו טוב לך? ואת רוצה לדעת את האמת? רק את האמת? אז אני רוצה להתאבד. כן, זה מה שאני רוצה!! אני רוצה למות!!!
דינה: אני מבינה אותך.
דן: טוב, תפסיקי עכשיו.
דינה: מה להפסיק?
דן פתאום מחבק את אמו דינה
דן: אני כל כך מצטער, באמת. אני פשוט לא יכול לחיות עם המחשבה שמעכשיו לא תהיה לי אחות יותר, רוני לא תהיה איתי!
דינה: אל תהיה כל כך בטוח, ואם זה יקרה – עוברים הלאה.
זה כאילו אתה בתוך משחק מחשב והחבר ששיחק איתך נפסל, ואתה עובר שלב. אז מה? אתה תיפסל גם?
דן: די עם הקלישאות האלה, את כל הזמן אומרת לי את זה. עכשיו זה באמת לא מתאים!
דינה: אני פשוט חושבת לי לרגע, ואתה צריך להבין את זה. ואל תדאג, הפושע שירה בה הוא יקבל את העונש שלו! אני מבטיחה לך.
דן: אולי היא בכלל לא מתה, נכון?
דינה לא עונה לו
דן: נכון???
דינה: הסיכויים קלושים מדי.
דן: תגידי לי את האמת!
דינה: את האמת?
דן: רק את האמת.
דינה: אז… אין סיכוי.