כי מחר חיי יסתיימו אולי… (פרק 7)

לרגע אחד.
לרגע אחד.
האם לרגע אחד חשבתי שאמנדה נחמדה אליי?
לצערי, חשבתי לכמה רגעים.
אני עומדת שם, קפואה.
עיניי מביטות ישר, פתוחות לרווחה, כולי רטובה בדיוק כמו כולם, שצורחים עליי מכל הכיוונים.
אני נעמדת ככה קפואה עד שמשהו קפוא עובר על גבי.
מישהו שפך עליי כוס עם אלכוהול!!
אני מסתובבת וממש לא מופתעת לראות את דבי.
אני נותנת לה אגרוף בשפתיים וצועקת: "את!! את גרמת לי לשפוך את זה!! ראיתי את הכפתור ביד שלך!!"
ג'ניפר צועקת אליי בתשובה: "לא נכון!! את היית עם הבקבוק גם באוטובוס!!"
הרבה צעקות אישור נשמעות באוויר, ואני מרגישה דחיפה מאחוריי, אני נופלת.
"לכי!!" אומר הדוחף.
אני מסתובבת ורואה את אנג'ל דרך שערי שהתפזר על כל פניי בזמן נפילתי.
אני לא עומדת בזה ומתחילה לבכות בריצה החוצה, אי אפשר.
אני שומעת צעדים מאחוריי, סטפני.
"אני באה איתך הביתה" היא אומרת.
"לא" אני עונה לה, מסתירה את דמעותיי.
"לא שואלת אותך. אני באה" היא אומרת.
"לא!" אני צועקת.
"אני באה איתך" היא חוזרת.
"דיי!! לכי!!" אני צועקת ומוציאה עליה עצבים שלא שייכים לה.
היא מפוצצת בלון מסטיק והולכת חזרה למועדון.
אני נכנסת למונית ומביטה בחלון, דמעות זולגות ולא עוצרות.
אני מגיעה לביתי ורצה לחדרי לפני שמישהו יראה וישאל.
לישון. פשוט לישון.

***
להתארגן ולצאת.
אני מתארגנת מהר ויוצאת לבצפר, היום חבשתי כובע צמר, אולי לא יזהו אותי מאחור ולא יציקו לי.
מה עשיתי?
רבתי עם החברה היחידה שנותרה לי, החברה הכי טובה שלי.
ואין כבר דרך חזרה.
אני נכנסת, מסתירה את פניי.
אני לוקחת את חפציי מהלוקר ומביטה בשעון הגדול.
8:43pm.
יש עוד 17 דקות עד לתחילת השיעור הראשון, ואני לא מתכוונת להיות במסדרון.
אני נכנסת לכיתת מדעים, כי זה השיעור הראשון שלי, לבד יושבת.
עוברות כמה דקות והדלת נפתחת.
אוליבר.
אני מנסה לשמור על פרופיל נמוך, כשהוא מתיישב לידי ואומר: "היי, מה קורה?"
אני מסתכלת עליו, מופתעת. כנראה שהוא שם לב להבעת פניי ואומר: "מה את כל כך מופתעת? חשבת שגם אני מתעלם ממך?"
"אממ… למען האמת, כן" אני עונה בביישנות. מה קרה לי?
"אז אני לא. ואני יודע את האמת, אני מאמין לך" הוא עונה.
אני מחבקת אותו חיבוק גדול ואומרת: "אתה מדהים".
"ואם ידעת עליי ועל ג'ניפר, זרקתי אותה אחרי איך שהיא שיקרה אתמול במועדון, אבל היא סיפרה לכולם שהיא נפרדה ממני" הוא אומר.
"מתאים לה" אני אומרת.
"בא לך לשבת לידי בשיעור?" שואל.
"אני אמורה לשבת ליד סטפני אבל דיי רבתי איתה אתמול, אז כן" אני עונה.
"רק שתדעי שאת יותר חזקה מהם. בסוף הם יבינו איזה טעות הם עושים" הוא אומר ואני מחייכת חיוך קטן ושואלת: "מי זה הם?"
"את יודעת, כולם…" הוא אומר ומביט בעיניי.
אני מביטה בו ויש שתיקה ארוכה עד שהוא רוכן אליי ומתקרב ומנשק אותי.
אני לא יודעת אם אני רוצה את זה, אבל אני אוהבת את אוליבר, הוא הדבר הכי מקסים שיש.
אני זורמת איתו ולא דוחה אותו, אבל אני דיי מקווה שהוא לא חושב עכשיו שאנחנו חברים של ממש.
אחרי שהוא הולך חזרה אחורה הוא אומר: "טוב אז אממ… בואי נרד מהשולחן שאנחנו יושבים עליו ונרד לכיסאות?"
"סבבה" אני מחייכת ומגכחת קצת, ואנחנו יורדים לכיסאות.
אוליבר עשה אותי שמחה, כבר הרבה זמן שלא צחקתי.
הדלת נפתחת, נכנסת קבוצה של עוד כמה ילדים, אחד מהם זה טרנס.
המורה נכנס והשיעור מתחיל.
סטפני נכנסת באיחור ובאה לתפוס את מקומה לידי, אבל אוליבר ישב בו, היה לה פרצוף פגוע שהתחלף בפרצוף כועס והיא התיישבה.
אוי לא.

***
אני יושבת בבית, בוהה בקירות.
אף הודעה מסטפני, אף שיחה.
אני מקווה שהיא לא באמת כועסת, כי זה הדבר שאני הכי לא צריכה.
אני יורדת לחצר האחורית של ביתי המחובר עם הבניין שלידי, לחשוב קצת, ומופתעת לגלות שם את שון עם הכלב שלו.
"שון!" אני קוראת לו, הוא מתעלם.
"נו שון, בבקשה! חשבתי שאנחנו חברים טובים, אבל מסתבר שמכל 'החברים הטובים' שלי יצא שאוליבר היחיד שמדבר איתי, ובכלל החברים הטובים שלי היו אתה, סטפני, אנג'ל וטרנס!"
הוא מסתכל עליי, אני מכירה אותו, הוא מתרכך.
הוא מתקרב אליי, מביט בעיני עמוקות ואומר: "אני שונא אותך" ומיד מסתובב ונכנס חזרה לבניין.
אני יושבת שקטה ובוכה בחצר, ונכנסת חזרה לבניין בלילה.
אני הולכת לישון, כל פעם שאני סוגרת את עיני זולגת דמעה, וכשאני פותחת אותם עיניי שורפות.
הגעתי לנקודת שבירה.