"ככה זה מרגיש" – פרק 18 'מצלמת הנשיקות'

יצאתי מתוך המכונית לאחר שחניתי בחניית בית הספר, לקחתי את התיק, כמה ספרים ואת המפתחות.
הסתובבתי ושמעתי שריקה. מרחוק ראיתי גוף מסוים מתקרב אליי.
"שלך? תתחדשי" לוגן אמר בחיוך מתרשם והעביר מבט אל הג'יפ. "תודה" השתדלתי לחייך והתחלתי להתקדם לכיוון פתח בית הספר.
צעידות נשמעו מאחוריי, והתקדמו אליי. הבטתי הצידה וראיתי את לוגן מתהלך ליידי.
"מה?" אמרתי ונעמדתי במקום, כשהגענו אל מדרגות הכניסה. "כלום, אני רק רוצה ללוות אותך" הוא אמר והכניס את ידיו לכיסים, מרכין את ראשו. נאנחתי, אין לי כוח להתווכח איתו לריב איתו על הבוקר.
"טוב" נכנעתי ועלינו במדרגות, נכנסים לתוך בית הספר. המשכתי ללכת לכיוון הלוקר שלי, שהוא עדיין לצידי. "זה בסדר, אתה יכול ללכת עכשיו" אמרתי ופתחתי את הלוקר לאחר שביצעתי את הקוד.
"אוקיי" הוא חייך, נתן לי נשיקה על הלחי והמשיך ללכת. מה נראה לו?
הכנסתי את התיק ללוקר והוצאתי קלמר וספר מתמטיקה, וטרקתי את אותו.
קפצתי בבהלה. "תפסיק לעשות את זה" אמרתי אל עבר אוסטין, שכנראה כל הזמן הזה עמד מאחוריי דלת הלוקר.
"מה הוא רצה?" הוא אמר ושילב ידיים במבט רציני. "כלום" עניתי והרמתי כתפיים.
"אז על מה דיברתם?" הוא המשיך לשאול ואני נאנחתי בקול גדול. "כלום אוסטין, מספיק" התחלתי ללכת, והוא הגביר את הקצב והתהלך איתי.
"למה את מדברת איתו?" הוא שאל ונעצרתי במקום בכעס. "כי סלחתי לו" אמרתי ועיניו נפתחו בהפתעה. "את עשית מה?!" הוא הרים את קולו.
"רק סלחתי לו אוסטין, אנחנו לא ידידים ו – "
"הוא פגע בך.. למה את סולחת לו?" הוא שאל ואני גלגלתי עיניים. הוא שכח מה הוא עשה לי ביום הראשון שנפגשנו.
"נו ו? סלחתי גם לך" אמרתי והסתכלתי ישר לתוך עיניו. הוא הביט בי לכמה שניות בבלבול, ולאחר שהבין על מה דיברתי הסתובב בכעס. נאנחתי וחיפשתי את הכיתה שלי.
מאוחר יותר התיישבנו במקום הקבוע שלנו בקפיטריה, אך הפעם אוון הצטרף אלינו והתיישב לצד אשלי.
"אולי תבואו איתנו למשחק היום?" אשלי אמרה ופנתה אלינו. "איזה משחק?" שאלתי ונגסתי בכריך השוקולד שלי. "יש איזה שהוא משחק כדורסל היום שאוון, אוסטין ואני הולכים אליו. אין לי מושג מי הקבוצות ו – "
"אמרתי לך מקודם" אוון הזכיר לה. "נו אני לא זוכרת" היא פנתה אליו, ואז החזירה את מבטה אלינו.
"כמו שאמרתי, אין לי מושג מי הקבוצות ואני לא רוצה להיות עם שניהם לבד. הם בטח יצעקו ויריעו כמו חיות, אז בואו איתי" היא התחננה ואני וזואי גיחכנו.
"אוקיי" ענינו יחד וחייכנו אחת אל השנייה. "יש!" אשלי מחאה כף בהתלהבות.
"היי" קול מוכר וגברי נשמע מעליי, והרמתי את ראשי. אוסטין התיישב ביני לבין זואי וחייך אליה.
"היי" כולם החזירו, חוץ ממני. כבר ראיתי אותו היום.
"קאפקייק, כבר סיפרת לכולם שסלחת ללוגן?" אוסטין שאל אותי בחיוך מעצבן, ולקח את הכריך הלא גמור שלי מהצלחת. פתחתי אליו עיניים גדולות. ראיתי את המבטים של אשלי וזואי וספרתי לעצמי בראש 3..2..1
"מה?!" הן צעקו יחד. ידעתי.
אוסטין נגס בכריך שלי, מרוצה מעצמו. "רק סלחתי לו כי הוא באמת הצטער. זה הכול. אנחנו לא מדברים אפילו" אמרתי ובעטתי באוסטין מתחת לשולחן בחוזקה. הוא לא היה צריך לספר להן.
"שקר, היום בבוקר הוא ליווה אותך עד ללוקר" הוא המשיך, והפעם נתתי לו מכה בכתף. "זה לא מזיז לי" הוא לחש לעברי ובהה בעיניי. אני שונאת שהוא מתנהג ככה. למה הוא לא יכול להיות אוסטין המדהים שאני מחבבת ולא אוסטין המעצבן והחופר שאני שונאת?
"שאנלי!" אשלי אמרה והניחה יד על המצח בייאוש. "למה סלחת לו?" זואי שאלה בעיניים גדולות. "אל תיתממי – "
"אני לא טיפשה! בסך הכול סלחתי לו. זה הכול. אנחנו לא מדברים ובטח שלא ידידים!" הרמתי את קולי. "אוקיי.." זואי אמרה בשקט. "אם הוא ידבר איתך עוד פעם, אני אתערב. מובן?" אשלי אמרה ועשתה שריר בידה. גיחכתי והנהנתי.
העברתי את מבטי אל אוסטין במבט קודר. הוא חייך. 'מעצבן' סימנתי לו עם השפתיים וקמתי ממקומי, יוצאת מהקפיטריה. אין לי כוח להתמודד איתו.

הגעתי הביתה, נשכבתי על הספה בעייפות עם הראש בכרית, ועצמתי עיניים. היום למדנו עד ארבע – סיוט.
"את רעבה מותק?" סבתא רוס שאלה. "לא" עניתי בפיהוק. לא היה לי כוח לכלום.
"אני כן, אני יכולה לעזור לך להכין?" קולה של אליס נשמע מהמדרגות, ואחר כך צעדים. "את תמיד רעבה" מלמלתי ויכולתי לדמיין את אליס מגלגלת עיניים. "בטח חמודה" סבתא אמרה והצעדים התרחקו.
צלצול הודעה מהאייפון שלי נשמע. נאנחתי והוצאתי אותו מהכיס. 'את באה איתנו למשחק?' אוסטין שלח. הוא יודע שכן אז למה הוא שולח לי הודעה בשביל זה? 'כן' עניתי. לאחר כמה שניות נשמע צלצול שוב.
'אל תבואי' הוא שלח ועיניי השקד שלי נפתחו. הוא לא רוצה שאני אלך?
'ולמה זה?' החזרתי עם סמיילי עצבני. 'כי כמעט חצי מהבנים בבית הספר יהיו שם' הוא שלח בחזרה. מה זה קשור?
'נו ו..?' הקלדתי והנחתי את האייפון על הבטן שלי. לאחר כמה שניות נשמע צלצול שוב.
'השם לוגן מצלצל לך?' קראתי מתוך המסך. אוי באמת, כאילו שאכפת לי אם לוגן יהיה שם או לא.
'נו אז? אמרתי לך שאנחנו ל –' לא הספקתי לסיים את ההקלדה וכבר צלצול נוסף נשמע. 'ואל תתווכחי איתי עכשיו' הוא שלח. נאנחתי ומחקתי את מה שכתבתי. 'נתראה שם' שלחתי בחזרה והכנסתי את האייפון לכיס. אין לי כוח אליו. צלצול נוסף נשמע. לאחר כמה שניות נכנעתי וקראתי את ההודעה – 'זואי תהייה שם?' הוא שלח. למה הוא שואל אותי את זה? יש לו את המספר שלה. 'כן, היא נוסעת יחד איתי' הקלדתי ולחצתי על 'שלח'. 'יופי' הוא החזיר עם סמיילי קורץ. הוא עושה את זה בכוונה.
הכנסתי את האייפון לכיס בזעם, וקמתי מהמקום לכיוון המדרגות הפונות לכיוון החדר שלי.

מאוחר יותר בערב, חיכיתי בתוך הג'יפ בזמן שזואי הלכה לקנות לה צ'יפס ממקדונלדס. בינתיים שמעתי שירים.
'אנחנו פה, מתי אתן מגיעות?' אשלי שלחה לי הודעה. 'כבר באות, זואי עשתה עצירת אוכל חח' שלחתי בחזרה.
"זה כל כך טעים" נשמע קול מהחלון, ושניה אחרי זואי פתחה את הדלת והתיישבה ליידי. "רוצה?" היא שאלה ומסרה לי צ'יפס אחד בפה פתוח. "לא" צחקקתי. זואי חגרה חגורה והתחלתי לנסוע.
הגענו אל החניה שמחוץ לאולם מגרש הכדורסל. חניתי את הג'יפ ויצאנו ממנו.
נכנסנו אל תוך האולם וראינו את הקבוצות מתחממות, וכל האולם היה מלא באנשים ומוזיקת רקע השתלבה ברקע יחד עם קולותיהם.
"היי" קול נשמע מאחוריי כשהתקדמנו אל מקומות הישיבה. הסתובבתי, ולוגן עמד שם.
"אמ.. היי?" אמרתי כשאלה בגבה מורמת והסתובבתי חזרה. זואי פתחה לעברי עיניים, ותפסה את ידי במהירות כדיי להרחיק אותי ממנו.
"חכי" הוא אמר וסובב אותי אליו, כשזואי עדיין צמודה אליי. "את בחיים לא הולכת לדבר איתי שוב הא?" הוא שאל ותחב את ידיו לתוך הכיסים שבג'ינס הכחול שלו.
"אני אדבר איתך כשאני ארגיש שאני יכולה לדבר איתך" אמרתי לפני שזואי משכה אותי איתה יחד לכיוון השורות האמצעיות באולם. אשלי נופפה לנו מרחוק מאחת השורות והתקדמנו אליה בהליכה מהירה.
הגענו וראינו את אוסטין, אוון ואשלי יושבים ומדברים. "היי" זואי ואני אמרנו יחד והתיישבתי לצד זואי, שהתיישבה ליד אוסטין.
"לוגן אמר לך משהו נכון?" אוסטין לחש לעברי מאחוריי גבה של זואי. "אוסטין אל תתחיל איתי." אמרתי בקול רגוע, אני לא רוצה להתחיל להתווכח איתו עכשיו. וחוץ מזה, אמרתי כרגע ללוגן שאני לא רוצה לדבר איתו.
"אמרתי לך לא לבוא. אני לא רוצה שהוא בכלל יסתכל עלייך אחריי מה שהו – "
"אוסטין מספיק כבר!" הרמתי את קולי וזואי הסתובבה בבהלה אליי. "הכול בסדר?" היא שאלה, והעבירה את מבטה אל אוסטין לשנייה ובחזרה אליי.
"הכול מצוין" השתדלתי לחייך, והיא הנהנה בחיוך מבולבל. המשחק התחיל וצפינו בו. יותר נכון, ניסיתי לצפות במשחק אבל לא יכולתי להתעלם מהמבטים שלוגן נועץ בי מהצד השני של האולם. לאחר כמה דקות שהוא המשיך להסתכל, נכנעתי ושלחתי לו הודעה.
'מה??' הקלדתי ולחצתי על שלח. הסתכלתי עליו כשהוא קיבל את ההודעה, והתחיל להקליד.
'את יפה' הוא שלח חזרה עם סמיילי מחייך. באמת? זה מה שיש לו לשלוח? משהו לא בסדר עם בנים.
גלגלתי עיניים אל עבר המסך והקלדתי חזרה – 'תפסיק לבהות בי.'
"מי זה?" אוסטין שאל מאחוריי גבה של זואי שוב, עם הראש שלו בניסיון להציץ אל תוך האייפון שלי.
"לא עניינך אוסטין" אמרתי באדישות. "זה כן ענייני, זה הוא נכון?" הוא החזיר, ואני נאנחתי בקול.
"אולי פשוט תפסיק לעשות את זה?! יום אחד אתה הבן אדם היחידי שאני רוצה לראות, וביום השני אני אפילו לא מסוגלת לשמוע את הקול שלך! תפ – "
צלצול הודעה קטע אותי. הסתכלתי אל עבר המסך וקראתי את ההודעה שלוגן שלח.
'מה יש עם אוסטין?' הוא שלח ואני הנחתי את היד על ראשי באנחה. סגרתי את האייפון מבלי לענות ללוגן, והכנסתי אותו לכיס. התעלמתי גם מהקולות של אוסטין שקראו לי. ולחשוב שלפני כמה ימים רציתי לנשק אותו כל כך, ועכשיו בא לי פשוט להשתיק אותו. 'בנשיקה' קול הדהד בראשי.
לא. לא בנשיקה. הוא לא מפסיק לחפור לי על לוגן והוא מתנהג כאילו אני שייכת לו!. 'הוא בסך הכול דואג לך כי הוא יודע כמה נפגעת מלוגן, תפסיקי לכעוס עליו' הקול הדהד שוב. אוף, נמאס לי מפיצול האישיות הזה שמתרוצץ אצלי בראש.
הבטתי אל עבר האולם וראיתי שכמה אנשים יוצאים, כנראה הפסקה. "אשלי ואני הולכים לקנות אוכל, אתם רוצים משהו?" אוון פנה אל שלושתנו. כולנו הנדנו בראשנו לשלילה, והם הסתובבו וירדו למטה.
"מצלמת הנשיקות!" קול ברקע נשמע מלמעלה, והפלזמה הענקית שבראש התקרה החלה להראות כמה זוגות. אוסטין חייך חיוך מרוצה לעברי וגלגלתי עיניים. הסתכלתי אל עבר הפלזמה, והיה זוג מסוים שהבחור לא רצה לנשק את הבחורה והיא זרקה עליו את כל הפופקורן והשתייה שלה על ראשו. אני וזואי התחלנו לצחוק, והמצלמה המשיכה לזוז. בכל פעם שזוג התנשק, הקהל הריע. צלצול הודעה נשמע והוצאתי את האייפון מתוך הכיס, כבר ניחשתי לעצמי מי זה. 'את יודעת כמה אני מצטער שאנל, אל תנסי לגרום לי להרגיש גרוע יותר' לוגן שלח עוד הודעה, לאחר שהעברתי בו כמה מבטים.
'את רוצה לדבר? מחוץ לאולם' הוא שלח עוד הודעה, ואני נכנעתי. 'אוקיי' שלחתי לבסוף והבטתי הצידה.
"עוד פעם הוא?" אוסטין שאל במבט זועם משל קודם. "כן אוסטין, ועכשיו אני הולכת לדבר איתו" אמרתי והכנסתי את האייפון שלי לכיס בחזרה. "את עושה מה?" הוא שאל ואני בחרתי להתעלם ממנו.
הבטתי שוב בפלזמה, ועיניי נפקחו בבהלה. המצלמה החלה לזוז באזור השורות שלנו. היא עברה עליי, ונעצרה על זואי ואוסטין. אוסטין בשנייה אחת תפס את פניה ונישק אותה, בזמן שאני רואה את הנשיקה על הפלזמה הגדולה – כמו כל מי שבאולם.